חובת דיווח על עבירות שעבר עורך דין

בבסיס המאמר כלל אתי שקיים בארה"ב. בסיסו בכללים לדוגמה של ה– ABA בארה"ב. הכלל הרלוונטי למאמר אומץ על ידי מדינות רבות אם גם בצורה לא זהה.

המדובר בכלל 8.3 (לפי מהדורת 2004) המחייב עורך דין לדווח לסמכות המקצועית המתאימה על עבירות שהוא יודע כי בוצעו על ידי עורך דין אחר, כאשר התנהגות עורך הדין האחר מעלה שאלות מהותיות בנוגע ליושרו למהימנותו או התאמתו של עורך הדין העבריין לכהונת עורך דין.

על פי הכלל שאומץ בלשון שונה באילינוי, ניתנו פסקי דין שונים בבית המשפט העליון של אילינוי וביניהם שניים המהווים בסיס למאמר:

1. In re James H. HIMMEL

2. In re Frank A. ANGLIN, Jr.,

בפסק דין הימל היו העובדות הבאות:

עו"ד (קייסי) מעל בכספי לקוחה ולא העביר לה כספי פיצויים שגבה עבורה.

היא שכרה שירותיו של עו"ד (הימל) לייצגה מול קייסי.

הימל הגיע בשמה להסכם עם קייסי שהתחייב לשלם לה פיצויים.

קייסי לא עמד בהסכם והימל הגיש בשמה תביעה נגדו וקיבל פס"ד.

במסגרת ההסכם הנ"ל בין הלקוחה לקייסי, התחייבה הלקוחה שלא להתלונן נגד קייסי במשטרה או בפני וועדת המשמעת.

במשך התקופה מאז ההסכם ועד להפרתו ולפסה"ד, מעל קייסי בכספי לקוחות נוספים שלו.

לוועדת המשמעת הגיע המידע בדבר ההסכמים בין הלקוחה באמצעות הימל לבין קייסי והימל עמד לדין על אי דיווח לרשויות המשמעת על העבירות של קייסי.

הכלל באילינוי שאומץ מהכללים לדוגמה, מנוסח בצורה שונה: העבירות שעליהם יש לדווח הן: עבירות שיש עמן קלון, שחיתות או עבירות שיש בהן חוסר יושר, מרמה, הונאה או מצג שווא.

בערכאה הראשונה הורשע הימל ונגזרה עליו נזיפה. ערכאת הערעור הראשונה זיכתה את הימל וביהמ"ש העליון של מדינת אילינוי החזיר על כנה את ההרשעה וגזר עליו שנת השעיה בפועל.

בעקבות טיעוני הצדדים עולות מספר סוגיות משפטיות אליהן התייחס ביהמ"ש ושראוי להזכיר אותן:

1. עוה"ד אינו פטור מחובותיו לדווח על עבירות חברו אפילו הלקוח עצמו כבר דיווח.

2. הנחיית הלקוחה לעוה"ד שלא לדווח, אינה פוטרת אותו. חובתו לקיים כללי האתיקה גוברת וחובתו זו חלה עליו גם כקצין ביהמ"ש (אפשר להבין נימוק זה על רקע היות ARDC, הקובל המשמעתי, זרוע של ביהמ"ש וגם כהיקש המחיל חובת קצין ביהמ"ש בצורה רחבה – השלטת שלטון החוק).

3. ביהמ"ש קבע שהאינפורמציה אינה חסויה. חלק מטעמי ביהמ"ש אינם נקיים מספקות:

   1. בעת קבלת המידע היו נוכחים גם ארוס הלקוחה ואמה. ביהמ"ש מסכים אמנם שאם צד שלישי נוכח הוא סוכנו או נציגו של הלקוח, החיסיון קיים למרות נוכחותו של אותו נציג. אולם, לדעתי, בניגוד לדעת ביהמ"ש, היה ראוי לפרש את מעמד הארוס והאם כנציגי הלקוחה.

   2. עם זאת, המידע נמסר גם לעו"ד של חברת הביטוח ששילמה לקייסי את הפיצויים.

   3. ביהמ"ש לא מתייחס לכך אך, לדעתי, עצם הגשת תביעה נגד קייסי, מעידה על כך שהמידע לא חסוי.

   4. העובדה שקייסי עצמו יודע על התנהגותו צריכה להביא למסקנה שהתנהגות קייסי אינה מידע סודי שהוחלף בין הלקוחה להימל.

4. אגב התייחסות לסוגיית החיסיון, מפרט ביהמ"ש את האלמנטים הדרושים לקביעה שהמידע חסוי. וביניהם גם שהפטורים מחובת הגילוי של המידע החסוי הם: הן הלקוח והן עורך הדין: "by himself or by the legal adviser".

5. הימל טען שלא חשף את המידע כי פעל לטובת לקוחתו והוא עצמו לא קיבל כל תמורה. על כך אומר ביהמ"ש שעבירות משמעת נעברות גם ללא חוסר יושר או ללא מניע בלתי ראוי למעשה.

6. נקבע: הסכמת הלקוח אינה מחסנת מהליכים משמעתיים

7. ביהמ"ש מתייחס לתכלית הענישה המשמעתית: השגת יושר ויושרה של העוסקים במקצוע המשפטי והשמירה על שלטון החוק.

כאן, בעקבות אי הדיווח על ידי הימל, התאפשר לקייסי לגנוב גם מלקוחות נוספים.

8. ביהמ"ש צריך לשקול גם עמדת הערכאות הקודמות אך עליו מוטלת ההחלטה לנקוט בסנקציה המתאימה. נקבעה מידת התערבות רבה יותר של ביהמ"ש העליון באילינוי לעומת ביהמ"ש העליון בישראל (לאחר תיקון 32 לחוק לשכת עוה"ד, במקום בית המשפט העליון בא בית המשפט המחוזי בירושלים).

9. הגעה להסכם לקבל תמורה וכנגדו התחייבות לא לחשוף פשע מהווה כשלעצמה עבירה אם כי עבירה לא חמורה (לפיכך ההסכם בין הלקוחה והימל לבין קייסי הוא כשלעצמו בלתי חוקי ומהווה עבירה).

10. ביהמ"ש מתייחס ל"קוד השתיקה" כאל מעשה פסול. כידוע זהו קוד מקובל ב"מאפיה".

עניינו של אנגלין

עורך דין עבריין שהיה מושעה לחמש שנים ואח"כ נתפס עם ניירות ערך גנובים. הוא הורשע ונשפט למאסר של מספר שנים.

הוא סירב לחשוף את שותפיו לעבירה ולגלות מי עוד היה מעורב בעבירות.

נגזר עליו עונש נוסף והוא הוצא מהלשכה בהסכמתו.

על אי גילוי שותפיו לעבירה הוא הואשם בביזיון ביהמ"ש ונאסר לשנה וחצי נוספות.

כעשר שנים לאחר הוצאתו מהלשכה, הוא ביקש לשוב.

אצלנו קיים הליך דומה אך מנהלי. פנייה בכתב לוועד המרכזי השוקל אותה ומחליט בה. באילינוי, מדובר בהליך משפטי בפני הערכאות המשמעתיות.

בפני הערכאה הראשונה, נחקר אנגלין בחקירה נגדית, נשאל מי היו שותפיו אז לעבירה וסירב שוב לענות.

למרות האמור, שתי הערכאות הראשונות קיבלו אותו בחזרה ואולם ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור התובע וקבע:

1. אי חשיפת שותפיו מראה שלא למד את הלקח ולא השתקם.

2. אי גילוי שותפיו מעיד שלא יקיים חובותיו האתיות כעורך דין ולא ידווח על שותפים לעבירות אתיות לפי אותו כלל אתי, הכלל נושא המאמר.

מפסק דין זה עולות גם סוגיות נוספות מעניינות:

1. אופן הליך קבלה ללשכה של מי שהוצא ממנה. שיקולי הלשכה (עמוד 554 לפסה"ד טור ראשון):

1. אופי העבירה בגינה הוא הוצא מהלשכה.

2. ותק, ניסיון ומידת בגרות עורך הדין בעת שעבר את העבירה.

3. האם עורך הדין מכיר את טבע ורצינות העבירה שעבר.

4. האם עורך הדין חזר בתשובה, התחרט והפנים את הלקח.

5. התנהגות עורך הדין מאז שנענש.

6. כנותו וגילוי לבו של עורך הדין בעת שהעיד בבקשתו להתקבל שוב ללשכה.

שיקולים אלו מתייחסים לשאלת שיקומו של עורך הדין.

בנוסף, שוקלות הערכאות את הידע המשפטי הנוכחי של המבקש.

נחזור לחובת גילוי עבירות של עורך דין אחר. על פס"ד הימל נכתב לא מעט. אתייחס למספר עקרונות שעולות מהחומר שפורסם:

1. במסגרת תשובות של ARDC Disciplinary Commision) (Attorney Registration & לעורכי דין צעירים, הוצגה העמדה:

מידת הידיעה של עורך הדין כדי שידווח על העבירה של חברו צריכה להיות ממשית. לא עדות שמיעה.

חובת הדיווח נחוצה לצורך קיומו של שיפוט משמעתי ופיקוח נאות על הפרופסיה, על העוסקים במקצוע.

העבירה של אי דיווח על עורך דין אינה נחשבת כשלעצמה עבירה חמורה ועליה אין חובה לדווח (חוות דעת זו עומדת בסתירה לחוות דעת אחרות ואינה סבירה. ראוי לשקול כל מקרה ונסיבותיו ולא לקבוע מראש שכל עבירה על סעיף מסוים אינה מחייבת דיווח).

2. בפס"ד Skolnick v. Altheimer קיימת התייחסות לסוגיות שונות שנקבעו בפס"ד הימל:

   1. החובה לדווח היא מוחלטת.

   2. כאשר בהליך אזרחי ניתן צו גילוי מסמכים ובהסכמה ניתן צו האוסר על חשיפת המסמכים והמורה על שמירתם בסוד, אין בכך כדי להתיר לעו"ד שלא לקיים את חובותיו האתיות. ביהמ"ש שינה את צו ההגנה שקבע את החיסיון של המסמכים באופן שהדיווח הותר.

   3. הידיעה המחייבת דיווח אינה חשד סתם אך גם אינה צריכה להגיע לרמה של וודאות מוחלטת.

   4. חובת הדיווח צריכה להתבצע ל-ARDC ולא לביהמ"ש הדן בהליך האזרחי, בימ"ש שאינו מוסמך בעניינים משמעתיים.

3. אף בפס"ד Jacobson v. Knepper קיימת התייחסות לסוגייה. שם עו"ד התריע בפני מעבידיו על חיובים בלתי חוקיים שהם מטילים על לקוחותיהם במסגרת ייצוג בתביעות. לאחר שהתריע במשך שלוש פעמים הוא פוטר והגיש תביעה לפי חוק שקיים בארה"ב כנגד פיטורים שרירותיים שהם כגמול (נקם) על חשיפת מעשים פסולים. ביהמ"ש מסביר את האינטרסים המתנגשים: זכות המעביד לפטר ללא סיבה, זכות העובד ואינטרס הציבור.

ביהמ"ש, בדעת רוב, קובע שאינטרס הציבור בא על סיפוקו בכך שעל העובד המפוטר מוטלת ממילא החובה לפי הכללים לדווח על מעבידיו ל ARDC. לפיכך אין מקום למנוע פיטורי העובד.

עולה מכאן שחובת הדיווח חלה לא רק על עורך דין בנוגע לעורך דין שהוא צד שכנגד אלא גם על מעבידו. זאת למרות ה"תשלום" האישי שישלם העובד.

במאמר של Michael L. Shakman, Arthur W. Friedman and Thomas M. Staunton, Reporting Tour Partners and Associates to the ARDC (פורסם באתר האינטרנט של הכותבים)

הם מתייחסים לפס"ד יעקובסון ולדעתם, עמה אני מסכים, אי מניעת פיטורי העובד מצמצמת את היות חובת הדיווח כופה ומחייבת.

המחברים מתייחסים לבעייתיות הפסיקה והכלל:

1. חובת דיווח על חברים אישיים.

2. איך נגדיר את העבירה עליה צריך לדווח?

4. במאמר שפורסם בבטאון של הבר במחוז מסוים באילינוי, קיימת התייחסות למגשר עו"ד הנמצא בקונפליקט בין חובתו לסודיות כמגשר לבין חובתו האתית כעו"ד לחשוף עבירות של עו"ד שייצג אצלו צד בהליך גישור.

5. לא ערכתי בדיקה באלו מדינות בארה"ב הכלל חל אך בדיקה חלקית מגלה שהכלל חל במדינות לא מעטות. נתקלתי במאמרים סביב כלל זה במדינות: נברסקה, מינסוטה מסצ'וסטס, ניו יורק, אוהיו, דלוור ו– District of Columbia.

6. ממאמר שפורסם על ידי המשרד לאחריות מקצועית של עורכי דין במינסוטה, עולה ששם הדין שונה מאשר באילינוי. לפי פס"ד בעניין הימל, רק מידע חסוי לפי כללי החיסיון אין חובה לדווח עליו. לעומת זאת במינסוטה קיימת הרחבה של המידע עליו אין לדווח. כך למשל, הסכם בין עורך דין ללקוח בדבר סודיות המידע מספיק לאי גילוי. במינסוטה הימל לא היה מורשע.

באותו מאמר נמתחת ביקורת על הכלל שלפיו יש לדווח כמעט על כל עבירה.

נושאים ראויים לדיון כתוצאה מהמאמר:

1. האם ראוי לאמץ אצלנו את הכלל ובאיזה היקף.

2. נושא התנגשות בין חובת הדיווח לחובה כלפי הלקוח. נושא זה קשור ודומה לשאלה איזו מהחובות גוברת זו כלפי ביהמ"ש או זו כלפי הלקוח.

3. היבטי החיסיון במקרים מסוג זה.

4. מידת חומרת עבירת אי דיווח והאם קיימת חובה לדווח על עבירת אי הדיווח.

5. קוד השתיקה.

6. הליכי החזרה ללשכה באילינוי ואצלנו: שם קיים הליך משפטי וכן בדיקת ידע משפטי של המבקש לחזור למקצוע.

7. התנגשות חובות במסגרת גישור.