סמכות בית המשפט להכריע בסוגיות של אתיקה מקצועית של עורכי-דין

תודותיי: לרעייתי שעודדה אותי לכתוב את המאמר וערכה אותו לשונית, לכב' השופט משה דרורי שהשכילני ושסיפק לי חומרים לפרק הדן במשפט העברי ולחבריי בפורום המרצים באתיקה מקצועית של עורכי הדין, על הערותיהם המועילות לקראת כתיבת המאמר.

תוכן עניינים

1. מבוא.
2. התערבות בית המשפט בענייני אתיקה כשההתערבות אינה במסגרת הליך משפטי תלוי ועומד.
3. התערבות בית המשפט בענייני אתיקה במסגרת הליך התלוי ועומד בפניו.
4. מקרים שבהן התעוררה שאלה הכרוכה בניגוד עניינים.
5. התערבות בית המשפט כאשר ההליך עלול להיפגע כתוצאה מהפרה של כללי האתיקה.
6. פרשנות הדין לפי המשפט העברי.
7. סיכום ומסקנות.

מבוא

עבירות של עורכי דין על חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961,[1] או על כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986,[2] מגיעות לפתחו של בית המשפט בהליכים נפרדים ובמסגרת דיונים הנערכים בפניו. במקרים לא מעטים נעברות עבירות על ידי עורכי הדין במסגרת ההליך המשפטי כשהם מייצגים לקוחות בבתי המשפט. בלשכת עורכי הדין ובפסיקה קיימת מחלוקת בשאלה: האם בית המשפט צריך להתערב וכיצד עליו להתערב, כאשר נראה שבמסגרת ההליכים שבפניו נעברה עבירת משמעת על ידי אחד מבאי כוח הצדדים, או שנעברה עבירה במסגרת הדיון.

במאמר יפורט מדוע על בית המשפט להתערב ומדוע עליו להתייחס לעבירות. בפרק ב תידון שאלת סמכות ההתערבות ומידתה במסגרת הליכים משפטיים ספציפיים ונפרדים המוגשים על ידי הנפגעים מהפרת הכללים. בפרק ג תידון שאלת סמכותו של השופט להתערב ובאיזו מידה, כאשר במסגרת ההליך שבפניו התגלתה עבירה או נעברה עבירה תוך כדי ההליך (בעיקר ייצוג בעל דין תוך ניגוד עניינים). בפרק ד נתייחס למקרים שבהם, במסגרת דיונים בהליכים אזרחיים, התעוררה סוגיית ניגוד עניינים של אחד מבאי כוח הצדדים. בפרק ה יפורטו מקרים שבהם העבירות נעברו תוך כדי הדיון בהליך בפני בית המשפט והעבירות פגעו בהליך ובתקינותו (כמו במקרה שבו עורך דין מפריע לניהול משפט). בפרק ו תידון השאלה כיצד מתייחס המשפט העברי לסוגיות אלה.

התערבות בית המשפט בענייני אתיקה כשההתערבות אינה במסגרת הליך משפטי תלוי ועומד

במסגרת לימודי המשפטים, בתורת המשפט, נאמר שהמשפט בנוי על קיומן של זכויות ושל חובות. מבין סוגי הזכויות הקיימות נתייחס לזכויות החוקיות (שהחוק מכיר בהן). כנגד זכות חוקית – קיימת חובה. כנגד כל בעל זכות חוקית – קיים חייב שעליו החובה לעשות מעשה כדי שבעל הזכות יקבל או יממש את זכותו, או קיים חייב שעליו להימנע או לחדול מפגיעה בזכות ובבעל הזכות.[3]

לכן, אם החייב פוגע בזכות או מפר מחויבותו כלפי בעל הזכות, זכאי בעל הזכות לעתור לבית המשפט כדי לקבל את הסעד שהחוק מקנה לו. פשיטא שאם לתובע או לעותר קיימת זכות חוקית, והנתבע או המשיב הפר אותה, הרי בית המשפט מוסמך להעניק את הסעד הנתבע ובכך להגן על הזכות ולמנוע פגיעה בה.

סעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984,[4] מקנה לבית משפט השלום סמכות לדון בכל עניין אזרחי ששוויו עד לגובה סכום מסוים. סעיף 40 לחוק בתי המשפט מקנה לבית המשפט המחוזי סמכות שיורית לדון בכל עניין אזרחי שאינו בסמכות בית משפט השלום.

לפיכך, על מנת לדון בשאלה בדבר סמכותו של בית המשפט לדון בענייני אתיקה, יש לבדוק: (א)  האם ההליך שבפניו הוא אזרחי (למרות שמדובר בענייני אתיקה); (ב) האם לא קיים דין המקנה לערכאה אחרת סמכות ייחודית לדון בתובענה שהוגשה בענייני אתיקה. חוק לשכת עורכי הדין מקנה למוסדות המשמעתיים של הלשכה סמכות ייחודית לדון בהיבט המשמעתי של הפרת כללי האתיקה. בעניינים אלו אין בית המשפט מוסמך לדון, למעט כערכאת ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי (סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין).

בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] מבדילים בין תביעה אזרחית לתביעה פלילית (בין המדינה לעבריין).

תביעת לקוח (או לקוח לשעבר) נגד עורך דינו המוגשת לבית המשפט, היא תביעה אזרחית.

היו מקרים שבהם בתי המשפט נזקקו לתביעות אזרחיות הקשורות בהפרת חוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה, כאשר לשכת עורכי הדין יזמה את ההליכים.[5]

בעבר לשכת עורכי הדין טענה לקיומה של סמכות לבתי המשפט בהליכים אזרחיים שנקטה בעצמה בנוגע להפרת חוק לשכת עורכי הדין וכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) לכן, נראה כי כוונתה בטענתה להיעדר סמכות בתי המשפט היא: בתביעות שבין עורך דין אישית לבין לקוחו (או לקוחו לשעבר) או לצד ג כלשהו. הלשכה לא סברה כי אין בית המשפט מוסמך לדון בעניינים הקשורים לאתיקה בתביעותיה היא.

נראה שאין חולק כי תביעה כספית של לקוח, המתבססת על הפרת חובת הנאמנות והמסירות של עורך דין ללקוחו, היא בסמכות בתי המשפט. הפסיקה העוסקת בתביעות רשלנות מקצועית, רואה את הפרת חובת הנאמנות והמסירות המוטלת על עורך דין [לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין וסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)], גם כבסיס לקביעה של הפרת הסכם בין עורך הדין ללקוחו. כן רואה הפסיקה בהפרת חובות אתיות כבסיס לקיומה של עוולת רשלנות בנזיקין.[6] לכן, קשה לחלוק על כך שבמישור האזרחי ניתן לתבוע סעדים כספיים בגין הפרות של כללי אתיקה. זאת כאשר הפרת הכללים מהווה גם הפרת הסכם בין עורך הדין ללקוח או עוולה בנזיקין.

כללי האתיקה מטילים חובות על עורך דין כלפי אחרים (כלפי לקוחותיו, למשל). הכללים מקנים ללקוחות זכויות ולפיכך מוטלת על עורך הדין החובה לקיימם. החוק והפסיקה מכירים בזכות הלקוח לתבוע בבית המשפט פיצוי על הפרת חובות עורך הדין.

מכאן אינה רחוקה הדרך להכיר בסמכות בתי המשפט (1) לדון בתביעות לאכיפת חיובי עורך הדין; (2) להטיל צווי מניעה שיאסרו על עורך הדין להפר את חובותיו האתיות; (3) לתת צווי עשה שיורו לעורך הדין לקיים את חובותיו.

סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971[7] מקנה לנפגע מהפרת ההסכם – זכות לאכיפתו:

הזכות לאכיפה

3. הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה:

(1)        החוזה אינו בר-ביצוע;

(2)        אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי;

(3)        ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי-סבירה של פיקוח מטעם בית משפט או לשכת הוצאה לפועל;

(4)       אכיפת החוזה היא בלתי-צודקת בנסיבות העניין.

ללקוח יש זכות שעורך דינו (או עורך דינו לשעבר), לא ייצג אחר כנגדו מתוך ניגוד עניינים (זכות הנובעת מהסכם ההתקשרות). זכות זו מחייבת את המסקנה כי הלקוח זכאי לאכוף את זכותו במסגרת הליכים שינקוט בבית המשפט. סעיף 3 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש][8] מזכה את הנפגע מעוולה שעוול מאן דהו כלפיו, לתרופה לפי הפקודה. בסעיפים 71–74, לאותה פקודה, מפורטות התרופות להן זכאי הנפגע, ביניהן צווי מניעה וצווי עשה. יוצא אפוא שאם עורך דין מייצג לקוח כאשר קיים ניגוד עניינים בין הלקוח לבין אחר, זכאי האחר לעתור לבית המשפט כדי לקבל צו האוסר על הייצוג תוך ניגוד עניינים. לעניין זה יש להזכיר גם את סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984,[9] המקנה לבית המשפט הדן בעניין אזרחי סמכות לתת צווי מניעה וצווי עשה.

נראה כי קשה למצוא פסיקה הדנה בשאלת הסמכות להתערבות בית המשפט במקרים כאלה וכאשר ננקט בעבר הליך על ידי מאן דהו נגד עורך הדין, נדונה העתירה לגופה ללא שמישהו כפר בעצם הסמכות לדון בעתירה.[10]

המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא: כל הפרה של כללי האתיקה המקצועית שניתן לראות בה גם הפרת זכות חוקית של מאן דהו, בית המשפט יכול להיזקק לתובענה אזרחית שעילתה נולדה כתוצאה מאותה הפרה. היזקקות בית המשפט לתובענה היא במסגרת עתירה למתן סעד או תרופה, בין אם לפיצוי כספי ובין אם למתן צו מניעה. צו מניעה כזה יורה לעורך הדין להימנע מלהמשיך להפר את כללי האתיקה ובכך לפגוע בזכויות הנפגע. כן יכול בית המשפט להוציא צו עשה המורה לעורך הדין לעשות מעשה שימנע את הפרת כללי האתיקה, או המורה לעורך הדין לקיים את כללי האתיקה (במקרים המתאימים מוסמך בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי המצהיר על זכויות הלקוח ועל חובות עורך הדין, חובות שאותן הפר).

 

התערבות בית המשפט בענייני אתיקה במסגרת הליך התלוי ועומד בפניו

נראה שאין מחלוקת בדבר סמכות בית המשפט להתערב בענייני אתיקה כאשר מוגשת לעניין זה תובענה נפרדת. אין הדבר כך כאשר בית המשפט מתבקש להיזקק לטענות נגד בא כוח אחד הצדדים בדיון שבפניו.

בדיון בבית המשפט יכולות להתעורר שאלות של אתיקה מקצועית או שאלות הכרוכות באתיקה מקצועית, בהיבטים שונים:

1. טענות לחיסיון ראיות בגין יחסי עורך דין – לקוח. טענות כאלה נטענות בנוגע לקבילות ראיות ומסמכים, לכן בית המשפט נזקק להן במסגרת שמיעת ראיות בתובענה שבפניו.
2. טענות בדבר תוקפו של ייפוי הכוח של עורך הדין של מי מהצדדים לדיון, בגין טענות לניגוד עניינים על סוגיו השונים.
3. טענות נגד זכות הייצוג של אחד הצדדים לאחר שבא כוחו מעיד מטעמו.[11]
4. דיון בבקשות לפי סעיף 37 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), מתן היתר לעורך דין של צד, להיפגש עם עדי הצד שכנגד.
5. השלכות התנהגותו של עורך דין בבית המשפט ובמהלך הדיון על זכותו לייצג את לקוחו ועל זכות לקוחו להיות מיוצג על ידיו.[12]
6. השלכות אתיות על תביעת עורך הדין כנגד לקוחו, בדרך כלל לתשלום שכר טרחה. הלקוח רשאי לטעון להגנתו טענות, שבית המשפט צריך להיזקק להן לגופן: (א) התביעה הינה בלתי חוקית או בלתי מוסרית או נוגדת את תקנת הציבור; (ב) הסכם שכר הטרחה לוקה בליקויים הנ"ל. כך למשל עורך דין התובע שכר שהותנה בתוצאות המשפט במשפט פלילי. כך, כאשר התביעה היא לשכר החורג מתעריף מרבי שנקבע בדין; (ג) עורך הדין הפר את הסכם הייצוג ולא ייצג את הלקוח בנאמנות ובמסירות, או תוך כדי הפרות אחרות של כללי האתיקה שהביאו לתוצאות לא מצופות מההליך בו יוצג הלקוח; (ד) כאשר עורך הדין ייצג את הלקוח בניגוד להוראות סעיף 11ב לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית); (ה) כאשר הסכם ההתקשרות בין עורך הדין ללקוח נקשר בעקבות שידול אסור או בעקבות פרסומת אסורה ומטעה שהיוותה מצג שווא. למשל לקוח שסבר כי הוא מתקשר עם משרד גדול שבו עובדים עורכי דין רבים בעקבות מצג שווא שהוצג בפניו על נייר המכתבים של המשרד; (ו) כאשר במסגרת הייצוג הפר עורך הדין את חובת חיסיון עורכי דין לקוח. בכל המקרים הנ"ל חייב בית המשפט להיזקק לטענות שהינן טענות הגנה רלוונטיות לתביעה.

הפסיקה בעניין התערבות בית המשפט בענייני אתיקה, אינה חד-משמעית. להלן נראה כי בית המשפט מוסמך ואף חייב להיזקק לשאלות הנוגעות לאתיקה מקצועית, (א) כשהן מתעוררות בפניו ו- (ב) כשיש להן השלכה על ההליכים שבפניו.

מקרים שבהן התעוררה שאלה הכרוכה בניגוד עניינים

טענות לאיסור ייצוג הועלו אגב דיונים בתיקים בהם עורך דין ייצג את שני הצדדים טרם ההליכים המשפטיים, או ייצג אחד מהם אך התחייב ליתן שירות גם לצד השני. עורך דין זה קיבל על עצמו מאוחר יותר לייצג את אחד הצדדים נגד השני. דוגמה אופיינית לכך ניתן למצוא כאשר עורך דין של קבלן קיבל על עצמו כלפי רוכשי הדירות לטפל ברישום הבית כבית משותף ולטפל ברישום הזכויות בדירות על שמם. האם עורך הדין רשאי לייצג את הקבלן נגד הרוכשים הנ"ל בהליכים משפטיים? הליכים אלה יכולים להתקיים בעילות של אי-רישום הזכויות או במקרים של תביעות בגין ליקויי בנייה בדירות שנרכשו, או ברכוש המשותף. כידוע, עורך דין של קבלן אינו רשאי לייצג את רוכש הדירה בעריכת ההסכם אך הוא רשאי לשרת את שני הצדדים בהליכי רישום הבית כבית משותף ורישום הזכויות על שם הרוכש בדירה שרכש.[13]

אין ספק שבמקרים כאלה קיים לפחות חשש לניגוד עניינים. כך למשל, לקבלן יכול להיות אינטרס לעכב את רישום הזכויות על שמות רוכשי דירות בעקבות התביעות שהוגשו נגדו ואילו בא כוחו חייב בנאמנות ובמסירות גם לרוכשים בעניין רישום הזכויות. בדיונים מסוג זה הועלו לא פעם בקשות של רוכשי דירות לפסול את בא כוח הקבלן מלייצגו. הפסיקה בעניין זה אינה חד-משמעית מצד אחד ואינה ממצה את הסוגייה מצד שני. סוגיית סמכות בית המשפט להיזקק לטענות פסלות בא כוח צד מלייצג עלתה בפני כב' השופט המנוח עדי אזר.[14] בית המשפט אסר על עורך הדין של הקבלן את הייצוג ונימק כך את סמכותו להתערב:

כאשר מתברר שיש חשש לעבירה אתית, אין מקום להכשיל עו"ד אלא יש מקום לשמור עליו שחלילה לא ייכשל ולמנוע ממנו כל תקלה.

לעניות דעתי צדק השופט אזר בתוצאה הסופית של החלטתו, אך נימוקו נתון לוויכוח וספק אם יש בו הסבר נאות לסמכותו של בית המשפט להתערב. על ההחלטה הנ"ל הסתמך רוכש דירה אחר שביקש אף הוא לפסול את ייצוג מוכר הדירה על ידי בא כוחו.[15] בית המשפט קיבל כאן את טענת בא כוח המוכר שמדובר בנושא שהוא בסמכות לשכת עורכי הדין, תוך שהוא מותח ביקורת על נימוקו של השופט המנוח אזר בפרשת אפשטיין איילת.[16] השופטת נאור כותבת:

אין אני סבורה שבית המשפט בפניו מופיע עו"ד צריך 'לשמור עליו' מפני הפרת כללי האתיקה, בכך שהוא מייצג צד לדיון. עורך הדין פועל לעניין זה על סיכונו הוא. עורכי הדין אינם פסולי דין ואין הם זקוקים, להשקפתי, לכך שבית המשפט ישמור עליהם.

החלטת השופטת נאור נותרה בעינה לאחר שבית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור עליה.[17] עם זאת, באף אחד מפסקי הדין לא הועלו ולא נותחו הנימוקים הראויים המצדיקים את התערבותו של בית המשפט ומניעת ייצוג בפניו על פי ייפוי כוח הנגוע בחשש לניגוד עניינים לכאורה.

כאן המקום להזכיר את החלטתו של השופט מרכוס, שופט בית המשפט למשפחה.[18] שופט זה הכיר בסמכותו לבדוק את טענת ניגוד העניינים במסגרת ההליך שבו נטען לייצוג נגוע בניגוד עניינים. הוא הכיר גם בסמכות הלשכה, אך בתגובה להפניית המחלוקת אליה הודיעה הלשכה כי אין ברשותה הכלים המשפטיים לבדוק את טענות הצדדים ולחקור אותן.

בהמשך נבחן מדוע בית המשפט רשאי ואף חייב להתערב ולמנוע ייצוג של בעל דין כאשר ייפוי הכוח שלו נגוע בחשש לניגוד עניינים לכאורה.

ייפוי כוח הינו חוזה שליחות ובית המשפט הוא צד ג הצריך להיזקק לשליחות על פיו. חוזה השליחות נעשה גם לטובת בית המשפט. עורך הדין המייצג לקוח בבית המשפט הינו "קצין בית המשפט" ולפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, מחובתו לעזור לבית המשפט לעשות משפט. זו הסיבה לכך שהמחוקק הגביל את אפשרות ביטולה של השליחות במסגרת הליכים משפטיים הנדונים בבית המשפט.[19]

נראה לי כי אין מחלוקת שאם ייפוי הכוח נגוע בניגוד עניינים או לפחות בחשש לניגוד עניינים, אזי הוא בלתי חוקי או לפחות בלתי מוסרי או נוגד את תקנת הציבור. לפיכך, על פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973[20] יש לראות את ייפוי הכוח כבטל. ייפוי כוח הוא חוזה שליחות ומכל מקום, סעיף 30 חל [לפי סעיף 61(ב) לחוק החוזים], לא רק על חוזים אלא על כל פעולה משפטית.

לא ייתכן שבית המשפט ייזקק לייצוג בפניו על פי ייפוי כוח שהוא בטל בגין אי חוקיות או בגין היותו נוגד את תקנת הציבור.

אם בית המשפט יתיר ייצוג הנגוע באי חוקיות, יתקיים בפניו הליך שהינו בלתי חוקי או נגוע באי חוקיות. נראה שבית המשפט אינו רשאי להסכים לכך ונראה שחובה עליו לאסור קיומו של הליך כזה.

כאשר מתנהל הליך בפני בית המשפט, לבאי כוח הצדדים תפקידים החורגים מייצוג בעל הדין שבשמו הגישו ייפוי כוח. מוטלת עליהם חובה לעזור לבית המשפט לעשות משפט ובמסגרת הייצוג, לקיים את הדין. ייצוג המהווה הפרת הדין והפרת חובה כלפי מאן דהו, פוגע קשות באמון שבית המשפט נותן בעורכי הדין המופיעים בפניו. בית המשפט אינו צריך לאפשר ייצוג לקוי ופגום הפוגע באמון בעורכי הדין. במקרה כזה בית המשפט חייב לאסור את הייצוג.

בית המשפט אינו יכול לאפשר לעורך דין לעבור עבירות באולמו. אמנם, כפי שנקבע בפרשת לביא הנ"ל,[21] הנימוק לכך אינו לשם הגנה על עורך הדין. הנימוק הנכון הוא: לשם הגנה על ניקיון ההליך המשפטי והשמירה על אמון הציבור בהליכים המשפטים ובמערכת המשפט. ההליך המשפטי נועד מטיבו להשליט את הדין. לא ייתכן שהשלטת הדין תיעשה באמצעות הליך שבמסגרתו אחד הצדדים ובא כוחו מפרים את הדין.

נראה כי, למעשה, בפרשת לביא,[22] הוסבה המחלוקת לשאלות של פרוצדורה. בית המשפט לא פסל את האפשרות להיזקק להליכים משפטיים כדי למנוע את הייצוג הנגוע בניגוד עניינים. משום מה סבר בית המשפט שאין לעשות כן במסגרת ההליך עצמו. לכן אומרת השופטת נאור בסוף החלטתה:

אינני מחווה גם דעה בשאלה אם יכול המבקש לפעול בדרך אחרת כדי למנוע את הייצוג, שהוא לטענתו, פסול. לענין זה יפעל ב"כ המבקש, אם ירצה בכך, כחוכמתו. אני משאירה בעינו את צו 'ההקפאה' שניתן בהסכמה על ידי חברי השופט רביד… כדי לאפשר למבקש לשקול אם ברצונו לפעול בדרך אחרת וזאת מבלי שיש בכך המלצה כלשהי.

יוצא אפוא שהשופטת נאור אינה פוסלת את האפשרות לפנות לבית המשפט בהליך נפרד להוצאת צו מניעה, כפי שנעשה בפרשת ד"ר דוד וייס.[23]

בהליכים הנ"ל מתעלם בית המשפט מהאפשרות שהייצוג הפסול יפגע גם בהליך המשפטי עצמו. במקרים שבתי המשפט ראו אפשרות לפגיעה כזו, הם לא היססו להתערב.

לפיכך, נשאלת השאלה: מדוע לשלוח את בעל הדין, הטוען לפסלות הייצוג של בא כוח הצד שכנגד, להליך נפרד? המדובר בשאלה פרוצדורלית. נראה כי אין מניעה שאותו בית משפט הדן בהליך בין הצדדים, יוכל להיזקק גם לשאלת הייצוג. אף אם לא היה מוסמך בית המשפט, במסגרת סמכותו העניינית לדון בהליך נפרד בדבר תוקף ייפוי הכוח, הוא יהיה מוסמך להיזקק לשאלה זו כסעד שבגררה וזאת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב].

אם נסכים שבית משפט יכול להיזקק לשאלת הייצוג במסגרת הליך נפרד,[24] אין כל הצדקה שלא יוכל להיזקק לשאלת הייצוג גם במסגרת ההליך בו מבקש עורך הדין לייצג תוך חשש שייצוגו נגוע בניגוד עניינים.

המתנגדים להתערבות בית המשפט טוענים כי הנושא מסור ללשכת עורכי הדין במסגרת סמכותה לאכוף את כללי האתיקה. טענה זו מופרכת מעיקרה. ללשכת עורכי הדין סמכות לאכוף את כללי האתיקה רק על ידי נקיטת הליכים משמעתיים בגין הפרתם. אין דין המקנה ללשכה סמכות לאסור על עורך דין לייצג, קרי – להוציא נגדו צו האוסר עליו את הייצוג. לפיכך, טענת המתנגדים להתערבות בית המשפט שאין דרך לאכוף את האיסור, משמעותה – אין אפשרות למנוע מראש את ההפרה (או את המשך ההפרה) של כללי האתיקה והדרך היחידה היא להעניש את המפר. לטענה זו יכול אולי להיות רציונל רק במקרים שההפרה של כללי האתיקה אינה מהווה הפרת חובה כלפי מאן דהו שזכותו נפגעת על ידי ההפרה. הטענה סבירה כאשר אין בהפרת כללי האתיקה פגיעה בהליך המשפטי (נראה להלן שגם במקרים כאלה יכולים להיות מקרים בהם בית המשפט יצטרך להתערב בענייני אתיקה). כך למשל בעבירות שמשמעותן היא פגיעה בכבוד המקצוע ואינן פוגעות בבעל דין או בהליך המשפטי. כך במקרים רבים של פרסומת אסורה.[25] כך במקרים רבים של קבלת לקוח וקיום פגישה עמו בדרך שאינה מכובדת.[26] כך במקרים מסוימים של עבירות התנהגות שאינן תוצאתיות; כמו התחייבות לממן את הוצאות הלקוח. אם כי אפשר לטעון כי לשכת עורכי הדין רשאית לנקוט בהליכים אזרחיים נגד מפר הכללים גם במקרים כאלה. מטרת ההליכים תהיה למנוע המשך הפרת כללי האתיקה, או מניעת סיוע לאחרים להפר הוראה מהוראות חוק לשכת עורכי הדין. כך בפרשת "פיצוי נמרץ"[27] נתבעו גם עורכי הדין שסייעו ל"פיצוי נמרץ" להפר את סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין. לעומת זאת, בכל עבירה שהיא הפרת חובה כלפי מאן דהו שהדין מכיר בזכותו למניעת ההפרה, וכולל בית המשפט עצמו, צריכה להיות לנפגע מההפרה זכות לאכוף על עורך הדין לקיים את חובותיו וזאת בהליכים משפטיים.

לכן, מסקנתי היא שבית המשפט מוסמך ואף חייב להיזקק לטענות על הפרת חובה וזאת גם אם הפנייה אליו אינה בהליך נפרד. עליו להיזקק לה גם אם עורך הדין הפר את החובה במסגרת הליך שמתנהל בפניו.

 

התערבות בית המשפט כאשר ההליך עלול להיפגע כתוצאה מהפרה של כללי האתיקה

נראה שכאשר בתי המשפט סברו כי התנהגות בלתי אתית של עורך דין פוגעת בהליך, לא היססו להתערב בנושאי אתיקה מקצועית ולאסור את הייצוג.[28] באותה פרשה היה מעורב עורך דין פלוני שייצג את חלק מהנאשמים כסנגור ונמנה על עדי התביעה. לפיכך ביקשה הפרקליטות מבית המשפט לאסור על עורך דין זה לייצג את הנאשמים כסנגור. בית המשפט נעתר לבקשה. בבית המשפט העליון הגיעו הצדדים להסדר מוסכם ולפיו הוגשו בהסכמה הודעות עורך דין פלוני במשטרה כראיה וללא חקירה נגדית. כך נסללה דרכו של עורך הדין לשוב ולייצג את הנאשמים. עם זאת, ללא ההסכמה, נראה כי בית המשפט היה מוסמך להיזקק לבקשת הפרקליטות.

מקרה אחר, בתביעת מרשיו של עורך דין בתביעה,[29] ביקש בא כוחם את פסלות השופטת. הוא עשה כן לכאורה בלשון לא ראויה ובטענות הפוגעות בכבוד בית המשפט. החלטת הפסלות נדחתה והוגש עליה ערעור לבית המשפט העליון.[30] בית המשפט המחוזי בדחותו את טענת הפסלות אומר:

בית המשפט אינו משמש במה לעורכי דין שלשונם אינה נקיה ואשר יש בטיעוניהם כדי לעורר פרובוקציה על מנת להחליף שופט שהחליט החלטות קודמות לרעתם. לפיכך הגיע בית המשפט למסקנה כי כפי שלבעל דין יש זכות לפסול שופט, כך נראה כי לבית המשפט יש סמכות להחליט שדלתותיו יהיו סגורות בפני עורך דין כזה, ובעל הדין יוכל להתדין בפניו במידה ויחליף את בא כוחו.

בבית המשפט העליון הנחתה הנשיאה את השופטת המחוזית לשקול שנית את החלטתה. עם זאת, מהחלטת הנשיאה לא עולה חוסר סמכות לפסול ייצוג של עורך דין. הנשיאה מכירה בסמכות בית המשפט לפסול הופעת עורך דין בפניו, אך מטילה ספק אם במקרה זה הייתה עילה מוצדקת לכך.

נימוקי בית המשפט בפרשת גינת לאה[31] אף הם אינם נקיים מספקות, או לפחות אינם ממצים. נימוקים אלה מתייחסים לתכלית פסלות עורך הדין המתנהג בצורה לא ראויה במהלך ההליכים המשפטיים בהם הוא מייצג צד.

עורך דין חייב: (א) לעזור לבית המשפט לעשות משפט [סעיף 54 סיפא לחוק לשכת עורכי הדין], (ב) לשמור על כבוד בית המשפט [סעיפים 2 ו-32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)]. החובות הנ"ל שלובות זו בזו; החובה לשמור על כבוד בית המשפט קשורה בחבל הטבור לחובה לעזור לבית המשפט לעשות משפט.

עורך דין המפר באופן חוזר ונשנה את חובותיו כלפי בית המשפט – מנצל את ייפוי הכוח שקיבל לא לשם מטרתו, אלא למטרות שהן בלתי חוקיות ונוגדות את אינטרס הציבור. לפיכך, כמו שבית המשפט רשאי שלא להיזקק להסכם או למסמך המשמש למטרות שאינן חוקיות, כך רשאי בית המשפט שלא להיזקק גם לייפוי הכוח של עורך דין כזה. סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע בטלות חוזה לא רק כאשר עצם כריתת החוזה ותוכנו הם בלתי חוקיים או נוגדים את תקנת הציבור, אלא חוזה בטל גם כאשר מטרת החוזה בלתי חוקית, או נוגדת את תקנת הציבור. לכן, רשאי בית המשפט שלא להיזקק לייפוי כוח המשמש להפרעה לעשיית משפט.

למעשה, פסיקת בית המשפט מוכיחה כי בתי המשפט סבורים שהם רשאים להתערב בענייני אתיקה גם בכל הנוגע להתנהגות עורך דין בבית המשפט ואופן התנהלותו כמייצג בעל דין בהליכים המשפטיים. אם קיימת מחלוקת הרי היא קיימת בשאלה כיצד צריך בית המשפט להתייחס להתנהגות שאינה אתית של עורך דין במסגרת הליכים משפטיים. תחת סמכותו הטבועה של בית המשפט מחייב בית המשפט עורכי דין, במקרים המתאימים, בהוצאות אישיות. נקבע בפסיקה בפרשת מאהר חנא:[32]

בה-בעת, הכול מסכימים כי כוחו של בית המשפט עמו להשית בנסיבות מיוחדות הוצאות אישית על עורך דין המייצג צד מן הצדדים למשפט. ראו, למשל: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [32], בעמ' 538–539; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי [33], בעמ' 536-535. סמכות זו, לא דין חרות העניקה לבית המשפט; לא חקיקה ראשית אף לא חקיקת-משנה. סמכותו זו של בית המשפט סמכות "טבועה" היא בגופו באשר בית משפט הוא. ראו והשוו:

המ' 183/52 שצ'ופק נ' מועצת עירית ת"א-יפו (פרשת שצ'ופק [18]), בעמ' 606; בג"ץ 2685/92 ניר נ' נשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע [19]; פרשת ניר (ע"א 4845/95) [12], בעמ' 647-645; סקירתו של השופט ח' כהן בפרשת רקביץ [7], בעמ' 738-736. סמכות זו נגזרת מן הצורך הטבוע בבית המשפט להניע באורח תקין ויעיל את גלגלי השפיטה ולפעול בדרך ראויה ונכונה בנסיבותיו של כל עניין ועניין.

אם, כאמור בפסק הדין, הצורך הטבוע בבית המשפט להניע באורח תקין ויעיל את גלגלי השפיטה ולפעול בדרך ראויה בנסיבותיו של כל עניין ועניין מסמיך את בית המשפט (כסמכות טבועה) לחייב את עורך הדין בהוצאות, מדוע שלא יסמיך את בית המשפט לנקוט גם בצעדים אחרים? מדוע שלא יסמיך לאסור על עורך הדין את המשך הייצוג?

בית המשפט העליון, בפרשת מאהר חנא[33] קובע את קיומה של סמכות בית המשפט על בסיס סעיף 17(ב) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981:[34]

הסמכה לעשות דבר או לדון בעניין פלוני או להכריע בו – משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק.

לעניין סמכותו הטבועה של בית המשפט לחייב בהוצאות, אומר בית המשפט העליון בפרשת מאהר חנא[35] (עמ' 380):

כך גם מקום שעורך דין עומד למכשול על דרך פעילותו התקינה והראויה של בית המשפט. הטלת הוצאות אישית על עורכי-דין נועדה, בין השאר, להטיל מרות ומשמעת  על הנוטלים חלק בהליכי בית המשפט.

למקרים חד-פעמיים של ניצול מעמד עורך הדין במשפט לרעה ניתן אמנם להסתפק באזהרה, בתלונה ללשכת עורכי-הדין ואף בשימוש בסמכות לחייב בהוצאות, כולל הטלת הוצאות אישיות על עורך הדין. כאשר ההפרעה להליכים היא שיטתית, מוסמך בית המשפט שלא להיזקק לייפוי הכוח

מדבריו אלה של בית המשפט עולה כי במקרה של הפרעה שיטתית, מוסמך בית המשפט שלא להיזקק לייפויי הכוח של עורך הדין, קרי – לאסור על עורך הדין להמשיך ולייצג את מרשו ולשחררו מהייצוג. בית המשפט, בפרשת מאהר חנא,[36] מסתמך על חובותיו של עורך הדין לבית המשפט ורואה בהפרתן כעילה להטיל סנקציות על עורך הדין.

בהמשך, בעמודים 382–383 לפסק הדין בפרשת מאהר חנא,[37] עוסק בית המשפט בנושא מאמרנו ומסקנת מאמר זה דומה למסקנת בית המשפט שם:

ואמנם, יש הטוענים כי ענייני משמעת לא לשיפוטו של בית המשפט ניתנו. לדעתם של אלה, אם אמנם נהג עורך דין פלוני שלא כהלכה בהליכי בית המשפט, עניין הוא ללשכת עורכי-הדין לענות בו, וכך תעשה הלשכה – אם ייראה לה הדבר – בהליכי משמעת כקבוע בחוק הלשכה. ואולם אל-לו לבית המשפט לפלוש לשדהָ של הלשכה וליטול לעצמו סמכויות שהוענקו לזולתו.

21. דעתי היא כדעתם של השופטים אגרנט ולנדוי, וזו היא ההלכה בישראל מאז-ומקדם; ראו דברי מ"מ הנשיא השופט אגרנט בפרשת רקביץ [7], בעמ' 743. שופט היושב על-כס נדמה בעיניי לקברניט של אנייה או לקברניט של מטוס, וכמותם של אלה – כל אחד מהם במקומו – כן הוא שופט, שהאחריות לתקינות ההליכים ולהשלטת סדר ומשמעת בבית המשפט מוטלת על שכמו. האחריות מוטלת על שכמו, והאחריות תלוּוה בסמכות להשליט מרות ולעשות את הניתן והראוי לתקינות ההליכים. כך הן, למשל, סמכויות בית משפט הקבועות בסעיפים 69, 72, 73 ו73-א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. אחד מיובַליה של אותה סמכות הוא הכוח לחייב עורך דין בהוצאותיו של הליך פלוני.

בפרק ד התייחסנו למקרים של ניגוד עניינים. ניגוד העניינים יכול להיות לא רק בין שני לקוחות (או לקוחות לשעבר) של עורך דין, אלא בין החובה של עורך דין ללקוחו לבין החובה שלו כלפי בית המשפט. לכן, במקרים כאלה וודאי שבית המשפט רשאי לאסור על עורך הדין את הייצוג. כך לדוגמה ההתנגשות בין חובות עורך הדין המעיד מטעם מרשו והממשיך לייצגו.[38] דוגמאות אחרות הנוגעות להתערבות בית המשפט בענייני אתיקה, על פי הדין, נוגעות להשתחררות עורך הדין מהייצוג. לפי תקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט רשאי, במקרים מסוימים, להחליט אם לשחרר עורך דין אם לאו. כך גם בסעיפים 17–18 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. בתי-המשפט יסתמכו על הוראות כלל 13 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) בין שיקוליהם אם לשחרר עורך דין מייצוג.[39]

ממבנה כללי האתיקה ותוכנם יש להסיק את סמכות בית המשפט להתערב בענייני אתיקה. הוראות דין שונות ולרבות בכללי האתיקה, מסמיכות במפורש את בית המשפט בסמכויות התערבות: הזכרנו כבר את סמכות בית המשפט להחליט בדבר שחרור עורך דין מייצוג בעל דין, הן לפי תקנות סדר הדין האזרחי והן לפי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], להתיר לעורך דין המעיד מטעם מרשו, להמשיך ולייצגו[40] וכן מתן היתר לעורך דין לבוא במגע עם עד של הצד שכנגד במקרים מסוימים.[41] נראה כבלתי סביר ואף אבסורדי לומר שבית המשפט מוסמך לתת היתר לייצג, אך במקרה דומה אחר בו לא התבקש בית המשפט לתת היתר, אינו מוסמך לאסור את הייצוג. איסור הייצוג הוא הצד השני של אותו מטבע, של מתן היתר לייצג.

תקנה 1 לתקנות עורכי הדין (מדי משפט), תשכ"א-1961,[42] חייבה עורך דין ללבוש מדי משפט בעת ייצגו לקוח בבית המשפט, "זולת אם הורה לו בית המשפט לנהוג בדרך אחרת". סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (מדי משפט), תשנ"א-1991[43] כולל הוראה דומה. הכללים הנוכחיים, כללי לשכת עורכי הדין (מדי משפט), התשס"ו-2005,[44] נוסחו אחרת. הם מגדירים רק את המדים עצמם. נראה כי קשה לחלוק על סמכות בית המשפט לאסור על עורך דין להתייצב בפניו אם לא יופיע לבוש במדי משפט.[45]

לא סביר לטעון: מצד אחד בית המשפט מוסמך לדון בבקשה לשחרור עורך דין מייצוג בגין מניעה אתית ולהחליט אם לשחררו, אם לאו, ומצד שני לא יהיה מוסמך לאסור את הייצוג מאותם טעמים עצמם, אם עורך הדין לא ביקש להשתחרר.

לא סביר לטעון: מצד אחד בית המשפט מוסמך לאסור ייצוג על ידי עורך דין שאינו לבוש במדי משפט, ומצד שני אינו מוסמך לאסור על עורך דין לייצג באופן המפריע למהלך הדיונים ושאינו שומר על כבוד בית המשפט. החובה להופיע בבית המשפט במדי משפט היא חלק מהחובה לשמור על כבוד בית המשפט. ההופעה במדי משפט נועדה להבטיח הופעה בלבוש הולם ובצורה מכובדת.

לא סביר לטעון כי שופט אינו רשאי לאסור על ייצוג בעל דין על ידי עורך דין המעיד מטעם מרשו. עורך דין כזה מצוי לכאורה בניגוד עניינים או ייצוגו כולל חשש לניגוד עניינים.

לא סביר לטעון כי שופט אינו רשאי לאסור על ייצוג בעל דין על ידי עורך דין שערב ללקוחו (למשל ערבות כתנאי לשחרור ממעצר או ערבות כתנאי להענקת סעד זמני בהליכים אזרחיים).[46]

יכולה להיטען הטענה שבהקניית סמכויות בכללים השונים לבית המשפט נוצר הסדר שלילי ולפיו, בכל מקום אחר שבו לא הוקנתה לבית המשפט, במפורש, סמכות, אין הוא מוסמך עוד להחליט. נראה שאין לקבל טענה כזאת. לקביעת קיומו של הסדר שלילי, על הפרשן להסיק ששתיקת המחוקק היא שתיקה מדעת ושאין זו לקונה. מסקנה כזו ניתן להסיק לפי תכלית החוק.[47] יתר על כן, כללי האתיקה אינן יכולים להוות מקור המגביל סמכות בתי המשפט לפי דינים אחרים.

לדעתי יש לפרש את  הדין כמקנה סמכות לבית המשפט ליתן כל החלטה הנוגעת להליך שבפניו או היכולה להשפיע עליו. כאמור, מניעת פעולות הנוגדות את תקנת הציבור או בלתי חוקיות במהלך הדיון, היא בהחלט תכלית התומכת בקיומה של סמכות.

עורך דין המפר את חובותיו האתיות, לא יוכל למלא את תפקידיו במסגרת ההליך המשפטי וחובה על בית המשפט לאסור עליו להפר את החובות.

אין להתעלם גם מסעיף 72(ג) לחוק בתי המשפט. סעיף 72 מסמיך את בית המשפט להוציא מהאולם את המפריע למהלך הדיונים או מתנהג בדרך בלתי ראויה, כמפורט בסעיף. כן מוסמך בית המשפט להטיל עליו סנקציות פליליות. סעיף קטן (ג) מחריג מתחולת סעיף 72 עורך דין עליו חל חוק לשכת עורכי הדין והוא נתון לשיפוט משמעתי. לדעתי אין סעיף 72(ג) אמור לשנות את המסקנה בדבר יכולת בית המשפט לאסור על עורך הדין את הייצוג. סעיף 72 מטיל למעשה סנקציות ואמנם אין מקום להטיל על עורך הדין סנקציות נוספות על אלה שניתן להטיל עליו במסגרת השיפוט המשמעתי. עם זאת, התערבות בית המשפט על ידי איסור על עורך הדין להופיע משמעותה: אי היזקקות לייפוי הכוח שלו מהטעמים שפורטו.

תכלית סעיף 72(ג) לחוק בתי המשפט היא למנוע את המשך ההליכים בבית המשפט מבלי שמי מהצדדים יהיה מיוצג. אין סעיף 72(ג) מונע החלטה שבמסגרתה יתאפשר לבעל הדין (שבא כוחו מתנהג באופן המפריע להליכים ולכן נאסר עליו להמשיך ולייצג), להחליף את בא כוחו. בהליכים פליליים, כאשר ייאסר על סנגור להמשיך ולייצג, יוכל בית המשפט למנות לנאשם סנגור מן הסנגוריה הציבורית (אם הנאשם עצמו לא ימנה סנגור אחר תחת זה שהייצוג נאסר עליו).

סעיף 72 לחוק בתי המשפט מסמיך את בית המשפט להוציא את המפריע מהאולם ולהמשיך ללא נוכחותו בדיון. אין הוא מתייחס לאפשרות שבה יוחלף עורך הדין המפריע באחר.

כאמור לעיל ובפרשת מאהר חנא,[48] השימוש באפשרות לאסור על עורך דין את הייצוג לא ייעשה במקרה של הפרעה חד פעמית. הפרעה חד פעמית יכולה לגרור אחריה סנקציה של חיוב בהוצאות אישיות ובהעברת עניין התנהגות עורך הדין לטיפול המוסדות המשמעתיים של לשכת עורכי הדין. במקרים של הפרעה חוזרת ונשנית אין מניעה לאסור על עורך הדין להמשיך את הייצוג.

כל פרשנות אחרת לסעיף 72(ג) משמעותה שעורך הדין יוכל לשבש את ההליכים מבלי שבית המשפט יוכל למנוע זאת.

פרשנות הדין לפי המשפט העברי

בפרשת מאהר חנא,[49] מבסס בית המשפט העליון את סמכות בתי המשפט על סמכות טבועה.[50]

במשפט העברי ניתנה לבתי הדין הסמכות להחליט בכל הנוגע להתנהלות ההליכים שבפניהם ואין סמכותם מצטמצמת רק להכרעה במחלוקות שבפניהם לגופה.[51]

בתי הדין הרבניים הוסמכו לאסור על עורך דין להופיע בפניהם בגין התנהגותו אשר יש בה משום הפרת כללי האתיקה. ראו תקנה נא לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג:[52]

הפסקת הופעה במשפט

נא.      בית-הדין יכול להפסיק את הופעתו של כל מורשה במשפט, אם הוא רואה שהמורשה מפריע להוציא דין אמת לאמיתו או שאינו מציית להוראת בית-הדין או שאינו מתייחס לבית-הדין בכבוד הראוי.

נוכח האמור בתקנה נא, סמכות בית הדין לאסור על הייצוג היא למעשה בגין הפרת חובת עורך הדין (וגם מורשה שאינו עורך דין כמו טוען רבני), בגין הפרת חובתו לעזור לבית הדין לעשות משפט ובגין אי שמירת כבוד בית הדין.

תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים הותקנו על פי המשפט העברי. זו אף ההנמקה להיותן בנות תוקף למרות שלא פורסמו ברשומות.[53]

ראו גם דברי פרופ' אליאב שוחטמן[54] בדבר סמכות לסלק את המורשה מייצוג בבית הדין בהסתמך על שו"ת הרמב"ם: "כבר נהגו אנחנו וקדמונינו, בראותינו המורשה מתרשל בטענות הדין, לסלק המורשה ולצוות להביא התובע לדון אם בעל דינו". המחבר מסתמך גם על ההלכה הפסוקה שבשולחן ערוך לא.

בהמשך מצטט המחבר מדברי הרב מרדכי אליהו, חבר בית הדין הגדול בירושלים:

כל מינוי של… עורך דין הוא מדין שליחות או מתקנת אחרונים… ותפקידם להקל על בית הדין ועל שולחיהם להרצות הטענות ולהסביר הדברים ולהבהיר ולחקור עידי השני. מורשים כאלה צריכים להיות אמינים על בית הדין ואין בזה סתירה לשולחיהם. ואם רואה בית הדין שהשליח מקלקל למשלח או שהוא מפריע לסדרי בתי הדין, או שהוא מגלה אי אמינות מסויימת, רשאי וחייב בית הדין להפסיק את הופעתו של המורשה, ולא להרשות לו להמשיך ולייצג את המשלח כדי שלא יצא הדין ח"ו מעוות, שבית הדין אינו מאמין ואינו משוה את שני הצדדים כראוי, ושניהם צריכים להיות אמינים או בלתי אמינים בצורה שוה. ועל כן טוב עושה כבוד בית הדין שמצוה על הפסקת שליחותו או על אי החלת התקנה… ואין זה הענשת המורשה אלא הצלת המרשה והעמדת הדין על תילו למען יוכלו הדיינים לשפוט ביושר ובצדק ללא פניות.

בהמשך מדגים המחבר מקרים מהפסיקה בהם נקבע הצורך למנוע מעורך הדין לייצג את מרשו:

• במקרה בו סירב עד להשיב לבית הדין נוכח הנחיית עורך הדין שגם הביע כעסו על עד נוסף שהעיד בפני בית הדין לפי תומו.[55]
• כאשר עורך דין פגע בכבוד בית הדין.[56]
• במקרה שבו עורך דין נקט בטקטיקה של סחבת, טען טענת פסלות לא ראויה של בית הדין והכול תוך כדי התחצפות לבית הדין.[57]
• כאשר עורך דין מנע ממרשתו להעיד והפריע לחקירתה.[58]
• עורך דין שמנע מעד שהוזמן למסור את עדותו.[59]
• פסילת טוענת רבנית שפרסמה פרטים (כולל צילומים) בתקשורת מדיוני בית הדין הרבני (בערעור נקבע כי הפסילה יכולה לפגוע במראית פני הצדק).[60]
• פסילת עורך דין שאיחר זמן רב לדיון, סירב להשיב לשאלות בית הדין והסיר בהפגנתיות את הכיפה מעל ראשו.[61]

 

נוכח האמור עולה מהחקיקה, מהפסיקה, מהדין ומהמשפט העברי – כי בית המשפט רשאי להיזקק להתנהגות עורכי הדין שבפניו ולהפרת כללי האתיקה. כל זאת במקרים שבהם בית המשפט ו/או ההליך שבפניו, נפגעים כתוצאה מהפרת הכללים על ידי בא כוח אחד הצדדים.

 

סיכום ומסקנות

התייחסנו לאפשרויות השונות שבהן, במסגרת הליך משפטי, יצטרך בית המשפט להיזקק להפרות או לטענות על הפרות של כללי האתיקה על ידי עורך הדין המייצג את לקוחו. מסקנותינו הן: שכל עוד התנהגותו של עורך הדין מפרה זכות של מישהו הזכאי להגן עליה בבית המשפט, יכול ומוסמך בית המשפט להיזקק להתנהגות עורך הדין על פי פניית הנפגע. אין כל הצדקה להגביל את התערבות בית המשפט דווקא להליך נפרד שיעסוק בתובענת הנפגע, אלא ניתן לעסוק בה גם במסגרת ההליך המשפטי שבמסגרתו ובמסגרת הדיון שבו מפר עורך הדין את חובותיו. כמו כן, בית המשפט יכול לעסוק בהתנהגות בלתי-אתית של עורכי-הדין המופיעים בפניו כאשר התנהגותם מפריעה לניהול ההליך המשפטי, פוגעת בתקינותו ואינה מתיישבת עם חובת עורך הדין כלפי בית המשפט.

נראה כי לא זו בלבד שבית המשפט מוסמך, הוא אף מחויב להתערב במקרים שבהם התנהגות עורך הדין המופיע בפניו גורמת לפגמים בהליכים המשפטיים המתנהלים בפניו, מפריעה לקיום הליכים והתנהלותם, פוגעת בחוקיותם ואף מאפשרת לכך שעורכי דין יעברו עבירות משמעתיות, או יסייעו לעבור כאלה, תוך כדי הדיון המשפטי. בית המשפט צריך להתערב ולמנוע מקרים כאלה, אחרת יסייע בית המשפט להתנהלות בלתי חוקית או התנהגות הנוגדת את תקנת הציבור.

אין מקום לעריכת הפרדה בין התנהגות עורך דין במסגרת כתיבת כתבי טענות (כאשר בית המשפט מוסמך שלא להיזקק לכתבי בי דין המנוסחים בצורה לא ראויה[62]) או על פי כתב אישום (בהליכים פליליים), לבין התנהלות הצדדים ובאי כוחם באולם בית המשפט. ההתנהלות באולם קשורה בעבותות לדיון המשפטי המתנהל באולם והתנהלות בלתי חוקית או בלתי אתית באולם בית המשפט עלולה להכתים בכתמים אלה גם את ההליכים המשפטיים.

על בית המשפט ליצור איזון בין האינטרסים השונים: מצד אחד – הזכות להיות מיוצג והזכות לחופש העיסוק של עורכי הדין, ומצד שני – טוהר ההליכים המשפטיים והתנהלותם התקינה.

[1] ס"ח 178.

[2] ק"ת 1373.

[3] למשל:

Salmond on Jurisprudence 257 (eleventh edition, by Glanville Williams, 1957)

[4] ס"ח 198.

[5] ראו למשל רע"א 4196/02 פיצוי נמרץ בע"מ נ' לשכת עורכי הדין בישראל, (פורסם בנבו, 4.7.2002) (להלן – פרשת פיצוי נמרץ). שם לשכת עורכי הדין טענה להפרת סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין על ידי חברה שאינה חברת עורכי דין ובנוסף, מעסיקה עורכי דין באופן הגורם להם להפר את סעיף 11ב לכללי האתיקה.

[6] ראו למשל ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 462, 463 (1990).

[7] ס"ח 16.

[8] נ"ח התשכ"ח 266.

[9] ס"ח 198.

[10] ראו, למשל, המר' .(מחוזי י-ם) 3857/96 ד"ר דוד וייס נ' שקד (לא פורסם, 6.5.1996) (להלן – פרשת ד"ר דוד וייס), שם הוצא צו מניעה נגד עורכת דין האוסר עליה לייצג נגד לקוחה לשעבר על פי עתירתו לקיום ניגוד עניינים.

[11] ראו בפרק ד להלן.

[12] שם.

[13] ראו כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג עיסקאות בדירות), תשל"ז-1977, ק"ת 1719.

[14] ת.א. (מחוזי ת"א) 2001/01 אפשטיין איילת נ' לב יסמין בע"מ,  (פורסם בתקדין מחוזי, 17.9.2002) (להלן – פרשת אפשטיין איילת).

[15] וזאת בבר"ע (מחוזי י-ם) 4382/02 לביא נ' נידר (פורסם בנבו, 02.01.2003) (להלן – פרשת לביא).

[16] לעיל ה"ש  14.

[17] רע"א 904/03 לביא נ' נידר (פורסם בנבו, 21.05.2003).

[18] בש"א (משפחה י-ם) 51637/08 (תמ"ש  2737/06) ב.א. נ' ב.ש., (פדאור, 12.12.2008).

[19] ראו תק' 473 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ק"ת 2220 וס' 17–18 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ס"ח 43.

[20] ס"ח 118.

[21] לעיל ה"ש 15.

[22] שם.

[23] לעיל ה"ש 10.

[24] ראו בפרק ב למאמרי.

[25] הפרת סעיף 55 לחוק לשכת עורכי הדין וכללי לשכת עורכי הדין (פרסומת), תשס"א-2001, ק"ת 629.

[26] הפרת כלל 3 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית).

[27] לעיל ה"ש 5.

[28] כך למשל בת"פ (שלום ת"א) 8116/03 מדינת ישראל נ' דוד אפל (לא פורסם, 18.9.2006).

[29] ת.א. (מח' ת"א) 2171/03 בנק המזרחי נ' גינת לאה בע"מ (פורסם בנבו, 24.2.2008) (להלן – פרשת גינת לאה).

[30] ע"א 2147/08 גינת לאה בע"מ נ' בנק המזרחי, (פורסם בפדאור, 408-12-08). הציטוט הוא מפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור

[31] לעיל ה"ש 29.

[32] ראו בעניין זה ע"א 6185/00 עו"ד מאהר חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 377–378 (2001).

[33] לעיל ה"ש 32.

[34] ס"ח 302.

[35] לעיל ה"ש 32.

[36] שם.

[37] שם.

[38] נושא זה מוסדר בסעיף 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). ראו לעניין זה ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין, 372–376 (2001). המחבר מבהיר שם את ההתנגשות בין החובות השונות. מקרה זה מדגים את סמכות בית המשפט להיזקק להפרת כללי האתיקה. לפי סעיף 36(ב) לכללים מוסמך בית המשפט להתיר לעורך הדין את הייצוג למרות שהעיד.

[39] ראו רע"א 15/05 בלטר נ' אמיתי יגאלי, (פורסם בנבו, 23.8.2005).

[40] לעיל ה"ש 38.

[41] סעיף 37(ג)(2) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). ראו בעניין זה גם ת"פ (מח חי') 19713-03-12 מדינת ישראל נ' פיסו (פורסם בנבו, 4.6.2012). כאן קובע בית המשפט את השיקולים הראויים במתן החלטה אם להתיר לבא כוח נאשמת בהליכים פליליים לבוא בדברים עם עדי תביעה שהם אורגנים של הנאשמת. בין היתר קובע בית המשפט כי משהוגשה לבית המשפט בקשה, אין לשכת עורכי הדין יכולה עוד להיזקק לפנייה אליה בעניין.

[42] ק"ת 218.

[43] ק"ת 922.

[44] ק"ת 4.

[45] ראו לעניין זה מ"י (אי') 23842-05-11 מדינת ישראל נ' מימון (פורסם בנבו, 15.5.2011).

[46] האיסור לערוב ללקוח בעניין שבטיפול עורך הדין נקבע בס' 10 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית).

[47] ראו ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, 222, 223 (1999) ואסמכתאות הנזכרות שם.

[48] לעיל ה"ש 32.

[49] שם.

[50] לעניין סמכותו הטבועה של בית המשפט ובאלו מקרים ניתן לקבוע את קיומה, ראו רע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 18.4.2011).

[51] ראו למשל: שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יז ס' א-יב, בדבר סמכות בתי הדין להשוות בין בעלי הדין. ראו למשל ס' א: "בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט, טו), איזהו צדק המשפט, זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר. לא יהא א' מדבר כל צרכו, ואחד אומר (לו): א קצר דברך. ולא יסבירו פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות. ואם היה אחד מהם מלובש בבגדים יקרים והשני מלובש בבגדים בזויים, אומרים למכובד: או הלבישהו כמותך, או לבוש כמוהו…"

[52] פורסמו בפדאור.

[53] (כידוע, לפי סעיף 17 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], התשי"ד, נ"ח 2, תחילת תוקפן של תקנות בנות פועל תחיקתי היא עם פרסומן ברשומות). ראו לעניין זה בג"ץ 150/59 ועד העדה ספרדית בירושלים נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פ"ד טו 106, 113, (1991).

[54] א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל, (תשע"א, כרך א), 188–193.

[55] ערעור 1/153/13 (לא פורסם).

[56] ערעור 1-13-002793529 גרייף נ' גרייף. פורסם באתר בתי הדין הרבניים.

[57] פורסם בשו"ת שמע שלמה (עמאר), ח"ד, אה"ע, סי' י.

[58] ערעור תשמ"ד/174 (לא פורסם).

[59] תיק ת"א תשמ"ה/15453 (לא פורסם).

[60] ערעור 7178-21-1 (תשס"ה) פורסם באתר בתי הדין הרבניים.

[61] ערעור 30387-64-1 (תשס"ז) שורת הדין יד (תשס"ח), עמ' תכד.

[62] על"ע 1341/08 הוועד המחוזי נ' שמחה ניר (פורסם בפדאור, 25.10.2010), בעמ' 4: "ה. לאחר העיון החלטנו שלא להיעתר לשני הערעורים. תחילה יש לומר מלים אחדות בדבר טענתו שובת הלב של בא כוח המשיב למחיקת הערעור בשל תוכנו. אכן, סגנונו של המערער (בהודעת הערעור ובמיוחד בכתב הערעור שהוגש לבית הדין הארצי) אינו בוטה בלבד, הוא מביש ומבזה את כותבו ואת מקבליו. רק מתוך כבוד הבריות לא אלאה בדוגמאות לאישוש הדברים, לטעמי, ניתן היה להבין את בית הדין הארצי אילו היה מחפש דרך שלא להידרש לערעור במתכונתו זו. ואולם, משמחל בית הדין הארצי על כבודו, ומשנשמע הערעור בפניו, ונוכח קיומו של ערעור הוועד המחוזי כאן, החלטנו – אולי לפנים משורת הדין – להידרש גם לערעור המערער שבפנינו."