פוליסות ביטוח הינן הסכמים בין חברות ביטוח לבין מבוטחיהם. אלו הם הסכמים הנפוצים ביותר בעולם המשפט ובמציאות בכלל. פוליסות ביטוח נעשות בתחומים שונים כמו: ביטוח אחריות מקצועית, ביטוחי נכסי מקרקעין (דירות, בתי עסק וכד'), ביטוח תכולת הנכסים, ביטוח כלי רכב, ביטוח חיים, ביטוח בריאות ביטוח מפני נזקים הנגרמים לצדדים שלישיים בסיטואציות שונות, ביטוח תאונות אישיות (הכולל גם ביטוחי ספורטאים לפי חוק הספורט). למעשה יכול אדם (או תאגיד) לבטח את עצמו מפני כמעט כל סיכון שעלול להיגרם לו.

במסגרת הסכמי ביטוח נוצרים יחסים משפטיים שונים: בין המבטח למבוטח; בין המבטח ו/או המבוטח לצד שלישי; בין מבוטח וחברת הביטוח לבין נתבע כלשהו על ידיהם; בין תובע התובע את המבוטח ולעיתים גם את חברת הביטוח שלו; בין חברות הביטוח למוסד לביטוח לאומי; בין חברות הביטוח לבין עצמן.

במסגרת מאמר זה אתייחס למקרים שבהם מבוטח בא במגע עם עורך דין של חברת הביטוח, בדרך כלל כאשר מוגשת תביעה נגד המבוטח (בעצמו או ביחד עם חברת הביטוח) וחברת הביטוח ממנה עורך דין לייצג את המבוטח בתביעות כנגד צדדים אחרים ולעיתים לייצג ביחד עמו את חברת הביטוח עצמה. מקרים אלה יוצרים מערכת יחסים מורכבת הטומנת בחובה לעיתים שאלות קשות של קיומו או אי קיומו של חיסיון או חובת סודיות וקיומו או אי קיומו של ניגוד עניינים או חשש לניגוד עניינים.

עורך דין של חברת ביטוח

זיקה בין מבוטח לבין עורך דין של חברת ביטוח תיווצר במרבית המקרים רק בשלב שבו הפוליסה כבר הוצאה ואירע מקרה ביטוח המביא את המבוטח לתבוע על פי הפוליסה כיסוי ביטוחי.

משמוגשת תביעה על פי הפוליסה, חברת הביטוח תערוך בדיקה מטעמה אם התביעה מכוסה על פי הפוליסה. החברה תבדוק את אחריותה לכסות את נזקיו של המבוטח, כולם או חלקם. לעיתים נעזרת החברה בבדיקתה גם בעורך דין, לרוב עובד החברה ולעיתים גם בעורך דין חיצוני הנותן לחברה שירותים כעורך דין עצמאי. עורך הדין של החברה בא במגע עם המבוטח על מנת לקבל ממנו מידע ופרטים על הפוליסה, על הצהרות המבוטח לקראת הוצאת הפוליסה ועל תביעת המבוטח. אם הביטוח הוא של נכסים, מקבל עורך הדין פרטים שונים על הנכסים.

במקרים כאלה לא נוצר כל חשש לניגוד עניינים. עורך הדין מייצג את חברת הביטוח בלבד. אין כל חשש להתנגשות בין חובותיו כלפי חברת הביטוח לבין חובות כלפי אחר.

המידע שמוסר המבוטח לעורך הדין של החברה אינו חסוי. המבוטח חייב למסור אותו לחברה הן לפי תנאי הפוליסה והן לפי סעיף 23(ב) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. ראו לעניין זה: שחר ולר אופקים חדשים במשפט – חובת גילוי של מבוטחים בחוזי ביטוח, (תשס"ב), שער חמישי, הדין הישראלי, 336 פרק ד.

לפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, מידע חסוי הוא מידע שהועבר בין עורך דין ללקוחו בקשר לשירות המקצועי שעורך הדין נותן ללקוח. במקרה זה לא נוצרו יחסי עורך דין – לקוח בין המבוטח לבין עורך הדין של חברת הביטוח ועורך הדין אינו נותן למבוטח כל שירות מקצועי.

לסיכום פרק זה, אין עורך הדין חייב למבוטח חובות כלשהם למעט במקרים חריגים שבהם מוטלת על עורך הדין חובה כלפי מי שאיננו לקוחו. לעניין זה אציע לקורא לקרוא גם את מאמרי: "חובת עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו".

עורך דין שחברת הביטוח מינתה לייצג את המבוטח ביחד עמה

במקרי ביטוח רבים ואף על פי תנאי הפוליסה, נוטלת על עצמה חברת הביטוח לנהל את עניינו של המבוטח בבית המשפט. היא בעלת אינטרס שהמבוטח ייוצג כראוי ושתוצאות תביעה שהוגשה נגדו תהיינה לטובת מבוטחה ככל האפשר. מבוטח שלא יחויב בתשלום ימנע מהחברה את הצורך לשאת בתשלום שיוטל עליו אם יחויב (למעט השתתפותו העצמית).

ישנן פוליסות ביטוח המכסות את ההוצאות המשפטיות והמחייבות ומזכות את חברת הביטוח ליטול על עצמה את ייצוג המבוטח, אם ייתבע, באמצעות עורך דין שתמנה לו. כך גם בתביעות רשלנות מקצועית המוגשות נגד עורכי דין.

לעיתים מזומנות מוגשת תביעה הן נגד המבוטח והן נגד חברת הביטוח שלו. הדין הוא כי אין להתנות על האיסור לפעול בניגוד עניינים. האיסור הוא קוגנטי. עם זאת, אחד החריגים לקוגנטיות של האיסור הוא: שבהסכמתם שבכתב, ניתן לייצג שני צדדים באותו עניין. נקבע בסעיף 14(ד) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן – כללי האתיקה):

"(ד)        הוראות סעיפים קטנים (ב) ו-(ג) לא יחולו על עריכת הסכם ועל טיפול בענין שהצדדים הסכימו, בכתב, כי ייעשה בידי אותו עורך דין."

סעיף, זה מאפשר למבטחת ולמבוטח להסכים בכתב כי ייוצגו על ידי אותו עורך דין.

עם זאת, הייצוג המשותף אפשרי כל עוד לא נפתחה חזית בין המבטחת למבוטח וכל עוד אין ביניהם יריבות.

במהלך ייצוג כזה יכולות להתגלות יריבויות ואי הסכמות שיחייבו את עורך הדין להתפטר מייצוג כל אחד מהצדדים. כך למשל:

• כאשר המבטחת סבורה כי אינה חייבת להעניק למבוטח כיסוי ביטוחי.
• כאשר עולה מחלוקת בין המבטחת למבוטח לגבי אופן הטיפול והייצוג או לגבי אופן סיומה של המחלוקת נשוא הייצוג. דוגמאות לכך:

1. כאשר פרט למחלוקת הכספית המתעוררת בתביעה, למבוטח אינטרסים נוספים כמו שמירה על שמו הטוב והימנעות למצות בגין כך את ההליכים עד תומם.
2. כאשר המבטחת מבקשת להגיע לפשרה נשוא הסכסוך והמבוטח מתנגד.
3. כאשר עולה מחלוקת לגבי אופן הפשרה. כאשר מבוטח נתבע, אם יחויב בתשלום, עליו לשאת בהשתתפות עצמית אף אם חברת הביטוח תסכים לתת כיסוי ביטוחי מלא. ההשתתפות העצמית תשולם במלואה ללא קשר לסכום החיוב שבו יחויב המבוטח לשלם לתובע (למעט אם גובהו של התשלום לתובע יפול משיעור ההשתתפות העצמית). במקרים כאלה יכול להיות למבטחת אינטרס להתפשר באופן שהמבוטח יישא במלוא ההשתתפות העצמית בעוד שהמבטחת תישא בסכום חיוב כלשהו, אם יהיה כזה, העולה על שיעורה של ההשתתפות העצמית.

למבוטח אינטרס שלא להתפשר ואין לו כל תמריץ להתפשר, כל עוד עליו לשאת ממילא במלוא ההשתתפות העצמית.

במקרים כאלה שבה עולה מחלוקת, אם היא לא תיושב, לא יוכל עורך הדין של המבטחת לייצג אף אחד מהצדדים. למרות היותו במרבית המקרים עורך דין קבוע של המבטחת, לא יוכל להתפטר מייצוג המבוטח ולהמשיך ולייצג את המבטחת. הייצוג שיהיה מנוגד לאינטרס המבוטח, יהיה מנוגד להוראות סעיף 16 (א) לכללי האתיקה האוסר על עורך דין לייצג לקוח נגד לקוח לשעבר, אותו ייצג באותו עניין בוא הוא מבקש כעת לייצג כנגדו. ראו לעניין זה עת"מ ת"א 1190/04 אדם טבע ודין נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (פורסם בנבו). שם ייצגו פרקליטים מטעם העמותה העותרת אדם בשם הרצל קרן בעתירה נגד תכנית הפוגעת לטענתם לכאורה בשמורת טבע. משהחליט מרשם להתפשר בניגוד לדעת העמותה, הגישה העמותה עתירה דומה בטענות דומות ויוצגה על ידי פרקליטיה שייצגו קודם את הרצל קרן. אומר על כך בית המשפט בפסק הדין:

"בענייננו, הגשת העתירה בידי פרקליטי העותרת מקימה חשש לכאורה לביצועה של עבירה אתית בניגוד לכלל 16(א)(1) לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, האוסר על עורך דין לטפל נגד לקוח בעניין או בקשר לעניין שטיפל בו למען אותו לקוח."

למרות שפורמלית בכתבי הטענות אין המבוטח מופיע כצד שכנגד למבטחת, יש לראותו כצד שכנגד כאשר האינטרסים של שניהם מנוגדים. כך למשל יכולה הפשרה שאליה תגיע חברת הביטוח עם התובע, לפגוע בהגנת המבוטח שימשיך להתדיין כנתבע נגד תביעת התובע.

לעורך דין המייצג את המבטחת והמבוטח יחדיו, חובה לשמור בסוד ולשמור על חיסיון של כל מידע שהוא מקבל מהמבוטח וזאת כלפי צדדים שלישיים. אין למבוטח זכות לחיסיון ולסודיות כנגד המבטחת. הלכה היא שכאשר עורך דין מייצג שני לקוחות באותו עניין, אין לאף אחד מהם זכות לחיסיון כלפי השני. ראו לעניין זה ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי, פ"ד לו(4) 214.

לכן, אם המבוטח ימסור מידע כלשהו לעורך הדין המשותף, לא יוכל המבוטח לטעון לחיסיון מפני העברת המידע למבטחת.

חשוב לדעת כי גם למבטחת אין זכות לחיסיון כלפי המבוטח כאשר עורך הדין המשותף מקבל מידע ממנה.

שאלת החיסיון תתעורר בדרך כלל, כאשר יפרוץ סכסוך בין המבטחת לבין המבוטח.

למעשה, המבוטח מוותר כבר במסגרת הפוליסה על זכותו לחיסיון כלפי חברת הביטוח, כל עוד הוא מבקש לתבוע את זכויותיו לפי הפוליסה.

עורך דין שהחברה מינתה לייצג את המבוטח בלבד

כאשר חברת הביטוח לא נתבעה אלא רק המבוטח, נוהגת החברה למנות למבוטח עורך דין. חברות הביטוח מחזיקות ברשימת עורכי דין הקשורים עמה בדרך קבע ומינוי עורך הדין הוא בדרך כלל מתוך הרשימה. עם זאת, פעמים רבות מכבדות חברות הביטוח את דרישות המבוטחים למנות לפי בחירתם, עורכי דין מחוץ לרשימה.

על אף שעורך דין שמונה על ידי חברת הביטוח שהתחייבה אף לשאת בשכרו, מייצג פורמלית ובהליכים המשפטיים רק את המבוטח הוא מקבל על עצמו התחייבויות גם כלפי חברת הביטוח.

לחברת הביטוח אינטרס במשפט ובתוצאותיו והיא שומרת לעצמה את הזכות להשתתף ולהיות דומיננטית בהנחיותיה לעורך הדין. עורך דין שמונה על ידי החברה מקבל את שכרו והוצאותיו ממנה. לכן, אם ברצונו לנקוט בהליך כלשהו במסגרת ההליכים המשפטיים ולהליך עלות כספית, על עורך הדין לקבל את הסכמת החברה.

עורך הדין שמונה לייצג את המבוטח מקבל על עצמו התחייבויות לדווח על ההליכים לחברת הביטוח ולעדכנה בהתפתחויות השונות שבמשפט.

לכן, למרות שפורמלית עורך הדין קיבל ייפוי כוח מהמבוטח בלבד, יש לראותו גם כבא כוח החברה או לפחות כמי שחב לה חובת נאמנות ומסירות.

לכן, במקרה שתתגלע מחלוקת בין המבוטח לחברה, מחלוקת שלא תיושב, חייב עורך הדין להתפטר מהייצוג. כל מחלוקת כזו יוצרת לפחות חשש לניגוד עניינים בין המבוטח לבין חברת הביטוח. החובה להשתחרר מהייצוג במקרה של לפחות חשש לניגוד עניינים  קיימת אפילו החברה מינתה עורך דין שהמבוטח בחר לעצמו.

למבוטח לא תהיה קיימת זכות לסודיות כלפי חברת הביטוח אפילו פורמלית עורך הדין מייצג רק את המבוטח. לפי תנאיי הפוליסה מחויב המבוטח ועמו עורך דינו לדווח לחברה על כל מידע רלוונטי לתביעה. יש על כן לראות בכך כוויתורו של המבוטח על הסודיות כלפי החברה.

הצעות לפתרונות

יש קושי רב להתגבר על הבעייתיות העולה מקיום חובות של עורך הדין הן למבוטח והן לחברה. כאמור אין אפשרות אף להתנות על האיסור לייצג בניגוד עניינים.

לכן, הפיתרון היחיד לסוגיה הוא לנסות וללבן מראש עם חברת הביטוח את מלוא הסוגיות הצריכות הכרעה על מנת שתהיה ביניהם הסכמה מראש שתמנע מחלוקות ביניהם בעתיד. מובן שהדבר אינו תמיד אפשרי. לעיתים נוצרים מצבים חדשים שלא נצפו או התגלו למי מהצדדים עובדות חדשות שלא היו ידועות בתחילת הדרך.

כך למשל, יכולה החברה להסכים לתת כיסוי ביטוחי למבוטח ואחר כך במהלך הדיון עלולות להתברר עובדות שלא היו ידועות ושמצדיקות אי מתן כיסוי. הצדדים יכולים לגבש מראש עמדה משותפת לגבי אפשרות לפשרה עתידית. עם זאת, במהלך הדיון המשפטי יכולות להתברר עובדות או להיווצר נסיבות חדשות המשנות את דעת מי מהצדדים על דבר סיכויי המשפט (לטוב ולרע).

לכן, כדאי לצדדים להשתדל להגיע להסכמה גם במהלך הדיונים אם מתעוררת מחלוקת בלתי צפויה מראש.

תוכן עניינים

1. מבוא.
2. התערבות בית המשפט בענייני אתיקה כשההתערבות אינה במסגרת הליך משפטי תלוי ועומד.
3. התערבות בית המשפט בענייני אתיקה במסגרת הליך התלוי ועומד בפניו.
4. מקרים שבהן התעוררה שאלה הכרוכה בניגוד עניינים.
5. התערבות בית המשפט כאשר ההליך עלול להיפגע כתוצאה מהפרה של כללי האתיקה.
6. פרשנות הדין לפי המשפט העברי.
7. סיכום ומסקנות.

מבוא

עבירות של עורכי דין על חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961,[1] או על כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986,[2] מגיעות לפתחו של בית המשפט בהליכים נפרדים ובמסגרת דיונים הנערכים בפניו. במקרים לא מעטים נעברות עבירות על ידי עורכי הדין במסגרת ההליך המשפטי כשהם מייצגים לקוחות בבתי המשפט. בלשכת עורכי הדין ובפסיקה קיימת מחלוקת בשאלה: האם בית המשפט צריך להתערב וכיצד עליו להתערב, כאשר נראה שבמסגרת ההליכים שבפניו נעברה עבירת משמעת על ידי אחד מבאי כוח הצדדים, או שנעברה עבירה במסגרת הדיון.

במאמר יפורט מדוע על בית המשפט להתערב ומדוע עליו להתייחס לעבירות. בפרק ב תידון שאלת סמכות ההתערבות ומידתה במסגרת הליכים משפטיים ספציפיים ונפרדים המוגשים על ידי הנפגעים מהפרת הכללים. בפרק ג תידון שאלת סמכותו של השופט להתערב ובאיזו מידה, כאשר במסגרת ההליך שבפניו התגלתה עבירה או נעברה עבירה תוך כדי ההליך (בעיקר ייצוג בעל דין תוך ניגוד עניינים). בפרק ד נתייחס למקרים שבהם, במסגרת דיונים בהליכים אזרחיים, התעוררה סוגיית ניגוד עניינים של אחד מבאי כוח הצדדים. בפרק ה יפורטו מקרים שבהם העבירות נעברו תוך כדי הדיון בהליך בפני בית המשפט והעבירות פגעו בהליך ובתקינותו (כמו במקרה שבו עורך דין מפריע לניהול משפט). בפרק ו תידון השאלה כיצד מתייחס המשפט העברי לסוגיות אלה.

התערבות בית המשפט בענייני אתיקה כשההתערבות אינה במסגרת הליך משפטי תלוי ועומד

במסגרת לימודי המשפטים, בתורת המשפט, נאמר שהמשפט בנוי על קיומן של זכויות ושל חובות. מבין סוגי הזכויות הקיימות נתייחס לזכויות החוקיות (שהחוק מכיר בהן). כנגד זכות חוקית – קיימת חובה. כנגד כל בעל זכות חוקית – קיים חייב שעליו החובה לעשות מעשה כדי שבעל הזכות יקבל או יממש את זכותו, או קיים חייב שעליו להימנע או לחדול מפגיעה בזכות ובבעל הזכות.[3]

לכן, אם החייב פוגע בזכות או מפר מחויבותו כלפי בעל הזכות, זכאי בעל הזכות לעתור לבית המשפט כדי לקבל את הסעד שהחוק מקנה לו. פשיטא שאם לתובע או לעותר קיימת זכות חוקית, והנתבע או המשיב הפר אותה, הרי בית המשפט מוסמך להעניק את הסעד הנתבע ובכך להגן על הזכות ולמנוע פגיעה בה.

סעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984,[4] מקנה לבית משפט השלום סמכות לדון בכל עניין אזרחי ששוויו עד לגובה סכום מסוים. סעיף 40 לחוק בתי המשפט מקנה לבית המשפט המחוזי סמכות שיורית לדון בכל עניין אזרחי שאינו בסמכות בית משפט השלום.

לפיכך, על מנת לדון בשאלה בדבר סמכותו של בית המשפט לדון בענייני אתיקה, יש לבדוק: (א)  האם ההליך שבפניו הוא אזרחי (למרות שמדובר בענייני אתיקה); (ב) האם לא קיים דין המקנה לערכאה אחרת סמכות ייחודית לדון בתובענה שהוגשה בענייני אתיקה. חוק לשכת עורכי הדין מקנה למוסדות המשמעתיים של הלשכה סמכות ייחודית לדון בהיבט המשמעתי של הפרת כללי האתיקה. בעניינים אלו אין בית המשפט מוסמך לדון, למעט כערכאת ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי (סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין).

בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] מבדילים בין תביעה אזרחית לתביעה פלילית (בין המדינה לעבריין).

תביעת לקוח (או לקוח לשעבר) נגד עורך דינו המוגשת לבית המשפט, היא תביעה אזרחית.

היו מקרים שבהם בתי המשפט נזקקו לתביעות אזרחיות הקשורות בהפרת חוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה, כאשר לשכת עורכי הדין יזמה את ההליכים.[5]

בעבר לשכת עורכי הדין טענה לקיומה של סמכות לבתי המשפט בהליכים אזרחיים שנקטה בעצמה בנוגע להפרת חוק לשכת עורכי הדין וכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) לכן, נראה כי כוונתה בטענתה להיעדר סמכות בתי המשפט היא: בתביעות שבין עורך דין אישית לבין לקוחו (או לקוחו לשעבר) או לצד ג כלשהו. הלשכה לא סברה כי אין בית המשפט מוסמך לדון בעניינים הקשורים לאתיקה בתביעותיה היא.

נראה שאין חולק כי תביעה כספית של לקוח, המתבססת על הפרת חובת הנאמנות והמסירות של עורך דין ללקוחו, היא בסמכות בתי המשפט. הפסיקה העוסקת בתביעות רשלנות מקצועית, רואה את הפרת חובת הנאמנות והמסירות המוטלת על עורך דין [לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין וסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)], גם כבסיס לקביעה של הפרת הסכם בין עורך הדין ללקוחו. כן רואה הפסיקה בהפרת חובות אתיות כבסיס לקיומה של עוולת רשלנות בנזיקין.[6] לכן, קשה לחלוק על כך שבמישור האזרחי ניתן לתבוע סעדים כספיים בגין הפרות של כללי אתיקה. זאת כאשר הפרת הכללים מהווה גם הפרת הסכם בין עורך הדין ללקוח או עוולה בנזיקין.

כללי האתיקה מטילים חובות על עורך דין כלפי אחרים (כלפי לקוחותיו, למשל). הכללים מקנים ללקוחות זכויות ולפיכך מוטלת על עורך הדין החובה לקיימם. החוק והפסיקה מכירים בזכות הלקוח לתבוע בבית המשפט פיצוי על הפרת חובות עורך הדין.

מכאן אינה רחוקה הדרך להכיר בסמכות בתי המשפט (1) לדון בתביעות לאכיפת חיובי עורך הדין; (2) להטיל צווי מניעה שיאסרו על עורך הדין להפר את חובותיו האתיות; (3) לתת צווי עשה שיורו לעורך הדין לקיים את חובותיו.

סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971[7] מקנה לנפגע מהפרת ההסכם – זכות לאכיפתו:

הזכות לאכיפה

3. הנפגע זכאי לאכיפת החוזה, זולת אם נתקיימה אחת מאלה:

(1)        החוזה אינו בר-ביצוע;

(2)        אכיפת החוזה היא כפיה לעשות, או לקבל, עבודה אישית או שירות אישי;

(3)        ביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי-סבירה של פיקוח מטעם בית משפט או לשכת הוצאה לפועל;

(4)       אכיפת החוזה היא בלתי-צודקת בנסיבות העניין.

ללקוח יש זכות שעורך דינו (או עורך דינו לשעבר), לא ייצג אחר כנגדו מתוך ניגוד עניינים (זכות הנובעת מהסכם ההתקשרות). זכות זו מחייבת את המסקנה כי הלקוח זכאי לאכוף את זכותו במסגרת הליכים שינקוט בבית המשפט. סעיף 3 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש][8] מזכה את הנפגע מעוולה שעוול מאן דהו כלפיו, לתרופה לפי הפקודה. בסעיפים 71–74, לאותה פקודה, מפורטות התרופות להן זכאי הנפגע, ביניהן צווי מניעה וצווי עשה. יוצא אפוא שאם עורך דין מייצג לקוח כאשר קיים ניגוד עניינים בין הלקוח לבין אחר, זכאי האחר לעתור לבית המשפט כדי לקבל צו האוסר על הייצוג תוך ניגוד עניינים. לעניין זה יש להזכיר גם את סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984,[9] המקנה לבית המשפט הדן בעניין אזרחי סמכות לתת צווי מניעה וצווי עשה.

נראה כי קשה למצוא פסיקה הדנה בשאלת הסמכות להתערבות בית המשפט במקרים כאלה וכאשר ננקט בעבר הליך על ידי מאן דהו נגד עורך הדין, נדונה העתירה לגופה ללא שמישהו כפר בעצם הסמכות לדון בעתירה.[10]

המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא: כל הפרה של כללי האתיקה המקצועית שניתן לראות בה גם הפרת זכות חוקית של מאן דהו, בית המשפט יכול להיזקק לתובענה אזרחית שעילתה נולדה כתוצאה מאותה הפרה. היזקקות בית המשפט לתובענה היא במסגרת עתירה למתן סעד או תרופה, בין אם לפיצוי כספי ובין אם למתן צו מניעה. צו מניעה כזה יורה לעורך הדין להימנע מלהמשיך להפר את כללי האתיקה ובכך לפגוע בזכויות הנפגע. כן יכול בית המשפט להוציא צו עשה המורה לעורך הדין לעשות מעשה שימנע את הפרת כללי האתיקה, או המורה לעורך הדין לקיים את כללי האתיקה (במקרים המתאימים מוסמך בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי המצהיר על זכויות הלקוח ועל חובות עורך הדין, חובות שאותן הפר).

 

התערבות בית המשפט בענייני אתיקה במסגרת הליך התלוי ועומד בפניו

נראה שאין מחלוקת בדבר סמכות בית המשפט להתערב בענייני אתיקה כאשר מוגשת לעניין זה תובענה נפרדת. אין הדבר כך כאשר בית המשפט מתבקש להיזקק לטענות נגד בא כוח אחד הצדדים בדיון שבפניו.

בדיון בבית המשפט יכולות להתעורר שאלות של אתיקה מקצועית או שאלות הכרוכות באתיקה מקצועית, בהיבטים שונים:

1. טענות לחיסיון ראיות בגין יחסי עורך דין – לקוח. טענות כאלה נטענות בנוגע לקבילות ראיות ומסמכים, לכן בית המשפט נזקק להן במסגרת שמיעת ראיות בתובענה שבפניו.
2. טענות בדבר תוקפו של ייפוי הכוח של עורך הדין של מי מהצדדים לדיון, בגין טענות לניגוד עניינים על סוגיו השונים.
3. טענות נגד זכות הייצוג של אחד הצדדים לאחר שבא כוחו מעיד מטעמו.[11]
4. דיון בבקשות לפי סעיף 37 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), מתן היתר לעורך דין של צד, להיפגש עם עדי הצד שכנגד.
5. השלכות התנהגותו של עורך דין בבית המשפט ובמהלך הדיון על זכותו לייצג את לקוחו ועל זכות לקוחו להיות מיוצג על ידיו.[12]
6. השלכות אתיות על תביעת עורך הדין כנגד לקוחו, בדרך כלל לתשלום שכר טרחה. הלקוח רשאי לטעון להגנתו טענות, שבית המשפט צריך להיזקק להן לגופן: (א) התביעה הינה בלתי חוקית או בלתי מוסרית או נוגדת את תקנת הציבור; (ב) הסכם שכר הטרחה לוקה בליקויים הנ"ל. כך למשל עורך דין התובע שכר שהותנה בתוצאות המשפט במשפט פלילי. כך, כאשר התביעה היא לשכר החורג מתעריף מרבי שנקבע בדין; (ג) עורך הדין הפר את הסכם הייצוג ולא ייצג את הלקוח בנאמנות ובמסירות, או תוך כדי הפרות אחרות של כללי האתיקה שהביאו לתוצאות לא מצופות מההליך בו יוצג הלקוח; (ד) כאשר עורך הדין ייצג את הלקוח בניגוד להוראות סעיף 11ב לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית); (ה) כאשר הסכם ההתקשרות בין עורך הדין ללקוח נקשר בעקבות שידול אסור או בעקבות פרסומת אסורה ומטעה שהיוותה מצג שווא. למשל לקוח שסבר כי הוא מתקשר עם משרד גדול שבו עובדים עורכי דין רבים בעקבות מצג שווא שהוצג בפניו על נייר המכתבים של המשרד; (ו) כאשר במסגרת הייצוג הפר עורך הדין את חובת חיסיון עורכי דין לקוח. בכל המקרים הנ"ל חייב בית המשפט להיזקק לטענות שהינן טענות הגנה רלוונטיות לתביעה.

הפסיקה בעניין התערבות בית המשפט בענייני אתיקה, אינה חד-משמעית. להלן נראה כי בית המשפט מוסמך ואף חייב להיזקק לשאלות הנוגעות לאתיקה מקצועית, (א) כשהן מתעוררות בפניו ו- (ב) כשיש להן השלכה על ההליכים שבפניו.

מקרים שבהן התעוררה שאלה הכרוכה בניגוד עניינים

טענות לאיסור ייצוג הועלו אגב דיונים בתיקים בהם עורך דין ייצג את שני הצדדים טרם ההליכים המשפטיים, או ייצג אחד מהם אך התחייב ליתן שירות גם לצד השני. עורך דין זה קיבל על עצמו מאוחר יותר לייצג את אחד הצדדים נגד השני. דוגמה אופיינית לכך ניתן למצוא כאשר עורך דין של קבלן קיבל על עצמו כלפי רוכשי הדירות לטפל ברישום הבית כבית משותף ולטפל ברישום הזכויות בדירות על שמם. האם עורך הדין רשאי לייצג את הקבלן נגד הרוכשים הנ"ל בהליכים משפטיים? הליכים אלה יכולים להתקיים בעילות של אי-רישום הזכויות או במקרים של תביעות בגין ליקויי בנייה בדירות שנרכשו, או ברכוש המשותף. כידוע, עורך דין של קבלן אינו רשאי לייצג את רוכש הדירה בעריכת ההסכם אך הוא רשאי לשרת את שני הצדדים בהליכי רישום הבית כבית משותף ורישום הזכויות על שם הרוכש בדירה שרכש.[13]

אין ספק שבמקרים כאלה קיים לפחות חשש לניגוד עניינים. כך למשל, לקבלן יכול להיות אינטרס לעכב את רישום הזכויות על שמות רוכשי דירות בעקבות התביעות שהוגשו נגדו ואילו בא כוחו חייב בנאמנות ובמסירות גם לרוכשים בעניין רישום הזכויות. בדיונים מסוג זה הועלו לא פעם בקשות של רוכשי דירות לפסול את בא כוח הקבלן מלייצגו. הפסיקה בעניין זה אינה חד-משמעית מצד אחד ואינה ממצה את הסוגייה מצד שני. סוגיית סמכות בית המשפט להיזקק לטענות פסלות בא כוח צד מלייצג עלתה בפני כב' השופט המנוח עדי אזר.[14] בית המשפט אסר על עורך הדין של הקבלן את הייצוג ונימק כך את סמכותו להתערב:

כאשר מתברר שיש חשש לעבירה אתית, אין מקום להכשיל עו"ד אלא יש מקום לשמור עליו שחלילה לא ייכשל ולמנוע ממנו כל תקלה.

לעניות דעתי צדק השופט אזר בתוצאה הסופית של החלטתו, אך נימוקו נתון לוויכוח וספק אם יש בו הסבר נאות לסמכותו של בית המשפט להתערב. על ההחלטה הנ"ל הסתמך רוכש דירה אחר שביקש אף הוא לפסול את ייצוג מוכר הדירה על ידי בא כוחו.[15] בית המשפט קיבל כאן את טענת בא כוח המוכר שמדובר בנושא שהוא בסמכות לשכת עורכי הדין, תוך שהוא מותח ביקורת על נימוקו של השופט המנוח אזר בפרשת אפשטיין איילת.[16] השופטת נאור כותבת:

אין אני סבורה שבית המשפט בפניו מופיע עו"ד צריך 'לשמור עליו' מפני הפרת כללי האתיקה, בכך שהוא מייצג צד לדיון. עורך הדין פועל לעניין זה על סיכונו הוא. עורכי הדין אינם פסולי דין ואין הם זקוקים, להשקפתי, לכך שבית המשפט ישמור עליהם.

החלטת השופטת נאור נותרה בעינה לאחר שבית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור עליה.[17] עם זאת, באף אחד מפסקי הדין לא הועלו ולא נותחו הנימוקים הראויים המצדיקים את התערבותו של בית המשפט ומניעת ייצוג בפניו על פי ייפוי כוח הנגוע בחשש לניגוד עניינים לכאורה.

כאן המקום להזכיר את החלטתו של השופט מרכוס, שופט בית המשפט למשפחה.[18] שופט זה הכיר בסמכותו לבדוק את טענת ניגוד העניינים במסגרת ההליך שבו נטען לייצוג נגוע בניגוד עניינים. הוא הכיר גם בסמכות הלשכה, אך בתגובה להפניית המחלוקת אליה הודיעה הלשכה כי אין ברשותה הכלים המשפטיים לבדוק את טענות הצדדים ולחקור אותן.

בהמשך נבחן מדוע בית המשפט רשאי ואף חייב להתערב ולמנוע ייצוג של בעל דין כאשר ייפוי הכוח שלו נגוע בחשש לניגוד עניינים לכאורה.

ייפוי כוח הינו חוזה שליחות ובית המשפט הוא צד ג הצריך להיזקק לשליחות על פיו. חוזה השליחות נעשה גם לטובת בית המשפט. עורך הדין המייצג לקוח בבית המשפט הינו "קצין בית המשפט" ולפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, מחובתו לעזור לבית המשפט לעשות משפט. זו הסיבה לכך שהמחוקק הגביל את אפשרות ביטולה של השליחות במסגרת הליכים משפטיים הנדונים בבית המשפט.[19]

נראה לי כי אין מחלוקת שאם ייפוי הכוח נגוע בניגוד עניינים או לפחות בחשש לניגוד עניינים, אזי הוא בלתי חוקי או לפחות בלתי מוסרי או נוגד את תקנת הציבור. לפיכך, על פי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973[20] יש לראות את ייפוי הכוח כבטל. ייפוי כוח הוא חוזה שליחות ומכל מקום, סעיף 30 חל [לפי סעיף 61(ב) לחוק החוזים], לא רק על חוזים אלא על כל פעולה משפטית.

לא ייתכן שבית המשפט ייזקק לייצוג בפניו על פי ייפוי כוח שהוא בטל בגין אי חוקיות או בגין היותו נוגד את תקנת הציבור.

אם בית המשפט יתיר ייצוג הנגוע באי חוקיות, יתקיים בפניו הליך שהינו בלתי חוקי או נגוע באי חוקיות. נראה שבית המשפט אינו רשאי להסכים לכך ונראה שחובה עליו לאסור קיומו של הליך כזה.

כאשר מתנהל הליך בפני בית המשפט, לבאי כוח הצדדים תפקידים החורגים מייצוג בעל הדין שבשמו הגישו ייפוי כוח. מוטלת עליהם חובה לעזור לבית המשפט לעשות משפט ובמסגרת הייצוג, לקיים את הדין. ייצוג המהווה הפרת הדין והפרת חובה כלפי מאן דהו, פוגע קשות באמון שבית המשפט נותן בעורכי הדין המופיעים בפניו. בית המשפט אינו צריך לאפשר ייצוג לקוי ופגום הפוגע באמון בעורכי הדין. במקרה כזה בית המשפט חייב לאסור את הייצוג.

בית המשפט אינו יכול לאפשר לעורך דין לעבור עבירות באולמו. אמנם, כפי שנקבע בפרשת לביא הנ"ל,[21] הנימוק לכך אינו לשם הגנה על עורך הדין. הנימוק הנכון הוא: לשם הגנה על ניקיון ההליך המשפטי והשמירה על אמון הציבור בהליכים המשפטים ובמערכת המשפט. ההליך המשפטי נועד מטיבו להשליט את הדין. לא ייתכן שהשלטת הדין תיעשה באמצעות הליך שבמסגרתו אחד הצדדים ובא כוחו מפרים את הדין.

נראה כי, למעשה, בפרשת לביא,[22] הוסבה המחלוקת לשאלות של פרוצדורה. בית המשפט לא פסל את האפשרות להיזקק להליכים משפטיים כדי למנוע את הייצוג הנגוע בניגוד עניינים. משום מה סבר בית המשפט שאין לעשות כן במסגרת ההליך עצמו. לכן אומרת השופטת נאור בסוף החלטתה:

אינני מחווה גם דעה בשאלה אם יכול המבקש לפעול בדרך אחרת כדי למנוע את הייצוג, שהוא לטענתו, פסול. לענין זה יפעל ב"כ המבקש, אם ירצה בכך, כחוכמתו. אני משאירה בעינו את צו 'ההקפאה' שניתן בהסכמה על ידי חברי השופט רביד… כדי לאפשר למבקש לשקול אם ברצונו לפעול בדרך אחרת וזאת מבלי שיש בכך המלצה כלשהי.

יוצא אפוא שהשופטת נאור אינה פוסלת את האפשרות לפנות לבית המשפט בהליך נפרד להוצאת צו מניעה, כפי שנעשה בפרשת ד"ר דוד וייס.[23]

בהליכים הנ"ל מתעלם בית המשפט מהאפשרות שהייצוג הפסול יפגע גם בהליך המשפטי עצמו. במקרים שבתי המשפט ראו אפשרות לפגיעה כזו, הם לא היססו להתערב.

לפיכך, נשאלת השאלה: מדוע לשלוח את בעל הדין, הטוען לפסלות הייצוג של בא כוח הצד שכנגד, להליך נפרד? המדובר בשאלה פרוצדורלית. נראה כי אין מניעה שאותו בית משפט הדן בהליך בין הצדדים, יוכל להיזקק גם לשאלת הייצוג. אף אם לא היה מוסמך בית המשפט, במסגרת סמכותו העניינית לדון בהליך נפרד בדבר תוקף ייפוי הכוח, הוא יהיה מוסמך להיזקק לשאלה זו כסעד שבגררה וזאת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב].

אם נסכים שבית משפט יכול להיזקק לשאלת הייצוג במסגרת הליך נפרד,[24] אין כל הצדקה שלא יוכל להיזקק לשאלת הייצוג גם במסגרת ההליך בו מבקש עורך הדין לייצג תוך חשש שייצוגו נגוע בניגוד עניינים.

המתנגדים להתערבות בית המשפט טוענים כי הנושא מסור ללשכת עורכי הדין במסגרת סמכותה לאכוף את כללי האתיקה. טענה זו מופרכת מעיקרה. ללשכת עורכי הדין סמכות לאכוף את כללי האתיקה רק על ידי נקיטת הליכים משמעתיים בגין הפרתם. אין דין המקנה ללשכה סמכות לאסור על עורך דין לייצג, קרי – להוציא נגדו צו האוסר עליו את הייצוג. לפיכך, טענת המתנגדים להתערבות בית המשפט שאין דרך לאכוף את האיסור, משמעותה – אין אפשרות למנוע מראש את ההפרה (או את המשך ההפרה) של כללי האתיקה והדרך היחידה היא להעניש את המפר. לטענה זו יכול אולי להיות רציונל רק במקרים שההפרה של כללי האתיקה אינה מהווה הפרת חובה כלפי מאן דהו שזכותו נפגעת על ידי ההפרה. הטענה סבירה כאשר אין בהפרת כללי האתיקה פגיעה בהליך המשפטי (נראה להלן שגם במקרים כאלה יכולים להיות מקרים בהם בית המשפט יצטרך להתערב בענייני אתיקה). כך למשל בעבירות שמשמעותן היא פגיעה בכבוד המקצוע ואינן פוגעות בבעל דין או בהליך המשפטי. כך במקרים רבים של פרסומת אסורה.[25] כך במקרים רבים של קבלת לקוח וקיום פגישה עמו בדרך שאינה מכובדת.[26] כך במקרים מסוימים של עבירות התנהגות שאינן תוצאתיות; כמו התחייבות לממן את הוצאות הלקוח. אם כי אפשר לטעון כי לשכת עורכי הדין רשאית לנקוט בהליכים אזרחיים נגד מפר הכללים גם במקרים כאלה. מטרת ההליכים תהיה למנוע המשך הפרת כללי האתיקה, או מניעת סיוע לאחרים להפר הוראה מהוראות חוק לשכת עורכי הדין. כך בפרשת "פיצוי נמרץ"[27] נתבעו גם עורכי הדין שסייעו ל"פיצוי נמרץ" להפר את סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין. לעומת זאת, בכל עבירה שהיא הפרת חובה כלפי מאן דהו שהדין מכיר בזכותו למניעת ההפרה, וכולל בית המשפט עצמו, צריכה להיות לנפגע מההפרה זכות לאכוף על עורך הדין לקיים את חובותיו וזאת בהליכים משפטיים.

לכן, מסקנתי היא שבית המשפט מוסמך ואף חייב להיזקק לטענות על הפרת חובה וזאת גם אם הפנייה אליו אינה בהליך נפרד. עליו להיזקק לה גם אם עורך הדין הפר את החובה במסגרת הליך שמתנהל בפניו.

 

התערבות בית המשפט כאשר ההליך עלול להיפגע כתוצאה מהפרה של כללי האתיקה

נראה שכאשר בתי המשפט סברו כי התנהגות בלתי אתית של עורך דין פוגעת בהליך, לא היססו להתערב בנושאי אתיקה מקצועית ולאסור את הייצוג.[28] באותה פרשה היה מעורב עורך דין פלוני שייצג את חלק מהנאשמים כסנגור ונמנה על עדי התביעה. לפיכך ביקשה הפרקליטות מבית המשפט לאסור על עורך דין זה לייצג את הנאשמים כסנגור. בית המשפט נעתר לבקשה. בבית המשפט העליון הגיעו הצדדים להסדר מוסכם ולפיו הוגשו בהסכמה הודעות עורך דין פלוני במשטרה כראיה וללא חקירה נגדית. כך נסללה דרכו של עורך הדין לשוב ולייצג את הנאשמים. עם זאת, ללא ההסכמה, נראה כי בית המשפט היה מוסמך להיזקק לבקשת הפרקליטות.

מקרה אחר, בתביעת מרשיו של עורך דין בתביעה,[29] ביקש בא כוחם את פסלות השופטת. הוא עשה כן לכאורה בלשון לא ראויה ובטענות הפוגעות בכבוד בית המשפט. החלטת הפסלות נדחתה והוגש עליה ערעור לבית המשפט העליון.[30] בית המשפט המחוזי בדחותו את טענת הפסלות אומר:

בית המשפט אינו משמש במה לעורכי דין שלשונם אינה נקיה ואשר יש בטיעוניהם כדי לעורר פרובוקציה על מנת להחליף שופט שהחליט החלטות קודמות לרעתם. לפיכך הגיע בית המשפט למסקנה כי כפי שלבעל דין יש זכות לפסול שופט, כך נראה כי לבית המשפט יש סמכות להחליט שדלתותיו יהיו סגורות בפני עורך דין כזה, ובעל הדין יוכל להתדין בפניו במידה ויחליף את בא כוחו.

בבית המשפט העליון הנחתה הנשיאה את השופטת המחוזית לשקול שנית את החלטתה. עם זאת, מהחלטת הנשיאה לא עולה חוסר סמכות לפסול ייצוג של עורך דין. הנשיאה מכירה בסמכות בית המשפט לפסול הופעת עורך דין בפניו, אך מטילה ספק אם במקרה זה הייתה עילה מוצדקת לכך.

נימוקי בית המשפט בפרשת גינת לאה[31] אף הם אינם נקיים מספקות, או לפחות אינם ממצים. נימוקים אלה מתייחסים לתכלית פסלות עורך הדין המתנהג בצורה לא ראויה במהלך ההליכים המשפטיים בהם הוא מייצג צד.

עורך דין חייב: (א) לעזור לבית המשפט לעשות משפט [סעיף 54 סיפא לחוק לשכת עורכי הדין], (ב) לשמור על כבוד בית המשפט [סעיפים 2 ו-32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)]. החובות הנ"ל שלובות זו בזו; החובה לשמור על כבוד בית המשפט קשורה בחבל הטבור לחובה לעזור לבית המשפט לעשות משפט.

עורך דין המפר באופן חוזר ונשנה את חובותיו כלפי בית המשפט – מנצל את ייפוי הכוח שקיבל לא לשם מטרתו, אלא למטרות שהן בלתי חוקיות ונוגדות את אינטרס הציבור. לפיכך, כמו שבית המשפט רשאי שלא להיזקק להסכם או למסמך המשמש למטרות שאינן חוקיות, כך רשאי בית המשפט שלא להיזקק גם לייפוי הכוח של עורך דין כזה. סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע בטלות חוזה לא רק כאשר עצם כריתת החוזה ותוכנו הם בלתי חוקיים או נוגדים את תקנת הציבור, אלא חוזה בטל גם כאשר מטרת החוזה בלתי חוקית, או נוגדת את תקנת הציבור. לכן, רשאי בית המשפט שלא להיזקק לייפוי כוח המשמש להפרעה לעשיית משפט.

למעשה, פסיקת בית המשפט מוכיחה כי בתי המשפט סבורים שהם רשאים להתערב בענייני אתיקה גם בכל הנוגע להתנהגות עורך דין בבית המשפט ואופן התנהלותו כמייצג בעל דין בהליכים המשפטיים. אם קיימת מחלוקת הרי היא קיימת בשאלה כיצד צריך בית המשפט להתייחס להתנהגות שאינה אתית של עורך דין במסגרת הליכים משפטיים. תחת סמכותו הטבועה של בית המשפט מחייב בית המשפט עורכי דין, במקרים המתאימים, בהוצאות אישיות. נקבע בפסיקה בפרשת מאהר חנא:[32]

בה-בעת, הכול מסכימים כי כוחו של בית המשפט עמו להשית בנסיבות מיוחדות הוצאות אישית על עורך דין המייצג צד מן הצדדים למשפט. ראו, למשל: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [32], בעמ' 538–539; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי [33], בעמ' 536-535. סמכות זו, לא דין חרות העניקה לבית המשפט; לא חקיקה ראשית אף לא חקיקת-משנה. סמכותו זו של בית המשפט סמכות "טבועה" היא בגופו באשר בית משפט הוא. ראו והשוו:

המ' 183/52 שצ'ופק נ' מועצת עירית ת"א-יפו (פרשת שצ'ופק [18]), בעמ' 606; בג"ץ 2685/92 ניר נ' נשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע [19]; פרשת ניר (ע"א 4845/95) [12], בעמ' 647-645; סקירתו של השופט ח' כהן בפרשת רקביץ [7], בעמ' 738-736. סמכות זו נגזרת מן הצורך הטבוע בבית המשפט להניע באורח תקין ויעיל את גלגלי השפיטה ולפעול בדרך ראויה ונכונה בנסיבותיו של כל עניין ועניין.

אם, כאמור בפסק הדין, הצורך הטבוע בבית המשפט להניע באורח תקין ויעיל את גלגלי השפיטה ולפעול בדרך ראויה בנסיבותיו של כל עניין ועניין מסמיך את בית המשפט (כסמכות טבועה) לחייב את עורך הדין בהוצאות, מדוע שלא יסמיך את בית המשפט לנקוט גם בצעדים אחרים? מדוע שלא יסמיך לאסור על עורך הדין את המשך הייצוג?

בית המשפט העליון, בפרשת מאהר חנא[33] קובע את קיומה של סמכות בית המשפט על בסיס סעיף 17(ב) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981:[34]

הסמכה לעשות דבר או לדון בעניין פלוני או להכריע בו – משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק.

לעניין סמכותו הטבועה של בית המשפט לחייב בהוצאות, אומר בית המשפט העליון בפרשת מאהר חנא[35] (עמ' 380):

כך גם מקום שעורך דין עומד למכשול על דרך פעילותו התקינה והראויה של בית המשפט. הטלת הוצאות אישית על עורכי-דין נועדה, בין השאר, להטיל מרות ומשמעת  על הנוטלים חלק בהליכי בית המשפט.

למקרים חד-פעמיים של ניצול מעמד עורך הדין במשפט לרעה ניתן אמנם להסתפק באזהרה, בתלונה ללשכת עורכי-הדין ואף בשימוש בסמכות לחייב בהוצאות, כולל הטלת הוצאות אישיות על עורך הדין. כאשר ההפרעה להליכים היא שיטתית, מוסמך בית המשפט שלא להיזקק לייפוי הכוח

מדבריו אלה של בית המשפט עולה כי במקרה של הפרעה שיטתית, מוסמך בית המשפט שלא להיזקק לייפויי הכוח של עורך הדין, קרי – לאסור על עורך הדין להמשיך ולייצג את מרשו ולשחררו מהייצוג. בית המשפט, בפרשת מאהר חנא,[36] מסתמך על חובותיו של עורך הדין לבית המשפט ורואה בהפרתן כעילה להטיל סנקציות על עורך הדין.

בהמשך, בעמודים 382–383 לפסק הדין בפרשת מאהר חנא,[37] עוסק בית המשפט בנושא מאמרנו ומסקנת מאמר זה דומה למסקנת בית המשפט שם:

ואמנם, יש הטוענים כי ענייני משמעת לא לשיפוטו של בית המשפט ניתנו. לדעתם של אלה, אם אמנם נהג עורך דין פלוני שלא כהלכה בהליכי בית המשפט, עניין הוא ללשכת עורכי-הדין לענות בו, וכך תעשה הלשכה – אם ייראה לה הדבר – בהליכי משמעת כקבוע בחוק הלשכה. ואולם אל-לו לבית המשפט לפלוש לשדהָ של הלשכה וליטול לעצמו סמכויות שהוענקו לזולתו.

21. דעתי היא כדעתם של השופטים אגרנט ולנדוי, וזו היא ההלכה בישראל מאז-ומקדם; ראו דברי מ"מ הנשיא השופט אגרנט בפרשת רקביץ [7], בעמ' 743. שופט היושב על-כס נדמה בעיניי לקברניט של אנייה או לקברניט של מטוס, וכמותם של אלה – כל אחד מהם במקומו – כן הוא שופט, שהאחריות לתקינות ההליכים ולהשלטת סדר ומשמעת בבית המשפט מוטלת על שכמו. האחריות מוטלת על שכמו, והאחריות תלוּוה בסמכות להשליט מרות ולעשות את הניתן והראוי לתקינות ההליכים. כך הן, למשל, סמכויות בית משפט הקבועות בסעיפים 69, 72, 73 ו73-א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. אחד מיובַליה של אותה סמכות הוא הכוח לחייב עורך דין בהוצאותיו של הליך פלוני.

בפרק ד התייחסנו למקרים של ניגוד עניינים. ניגוד העניינים יכול להיות לא רק בין שני לקוחות (או לקוחות לשעבר) של עורך דין, אלא בין החובה של עורך דין ללקוחו לבין החובה שלו כלפי בית המשפט. לכן, במקרים כאלה וודאי שבית המשפט רשאי לאסור על עורך הדין את הייצוג. כך לדוגמה ההתנגשות בין חובות עורך הדין המעיד מטעם מרשו והממשיך לייצגו.[38] דוגמאות אחרות הנוגעות להתערבות בית המשפט בענייני אתיקה, על פי הדין, נוגעות להשתחררות עורך הדין מהייצוג. לפי תקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט רשאי, במקרים מסוימים, להחליט אם לשחרר עורך דין אם לאו. כך גם בסעיפים 17–18 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. בתי-המשפט יסתמכו על הוראות כלל 13 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) בין שיקוליהם אם לשחרר עורך דין מייצוג.[39]

ממבנה כללי האתיקה ותוכנם יש להסיק את סמכות בית המשפט להתערב בענייני אתיקה. הוראות דין שונות ולרבות בכללי האתיקה, מסמיכות במפורש את בית המשפט בסמכויות התערבות: הזכרנו כבר את סמכות בית המשפט להחליט בדבר שחרור עורך דין מייצוג בעל דין, הן לפי תקנות סדר הדין האזרחי והן לפי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], להתיר לעורך דין המעיד מטעם מרשו, להמשיך ולייצגו[40] וכן מתן היתר לעורך דין לבוא במגע עם עד של הצד שכנגד במקרים מסוימים.[41] נראה כבלתי סביר ואף אבסורדי לומר שבית המשפט מוסמך לתת היתר לייצג, אך במקרה דומה אחר בו לא התבקש בית המשפט לתת היתר, אינו מוסמך לאסור את הייצוג. איסור הייצוג הוא הצד השני של אותו מטבע, של מתן היתר לייצג.

תקנה 1 לתקנות עורכי הדין (מדי משפט), תשכ"א-1961,[42] חייבה עורך דין ללבוש מדי משפט בעת ייצגו לקוח בבית המשפט, "זולת אם הורה לו בית המשפט לנהוג בדרך אחרת". סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (מדי משפט), תשנ"א-1991[43] כולל הוראה דומה. הכללים הנוכחיים, כללי לשכת עורכי הדין (מדי משפט), התשס"ו-2005,[44] נוסחו אחרת. הם מגדירים רק את המדים עצמם. נראה כי קשה לחלוק על סמכות בית המשפט לאסור על עורך דין להתייצב בפניו אם לא יופיע לבוש במדי משפט.[45]

לא סביר לטעון: מצד אחד בית המשפט מוסמך לדון בבקשה לשחרור עורך דין מייצוג בגין מניעה אתית ולהחליט אם לשחררו, אם לאו, ומצד שני לא יהיה מוסמך לאסור את הייצוג מאותם טעמים עצמם, אם עורך הדין לא ביקש להשתחרר.

לא סביר לטעון: מצד אחד בית המשפט מוסמך לאסור ייצוג על ידי עורך דין שאינו לבוש במדי משפט, ומצד שני אינו מוסמך לאסור על עורך דין לייצג באופן המפריע למהלך הדיונים ושאינו שומר על כבוד בית המשפט. החובה להופיע בבית המשפט במדי משפט היא חלק מהחובה לשמור על כבוד בית המשפט. ההופעה במדי משפט נועדה להבטיח הופעה בלבוש הולם ובצורה מכובדת.

לא סביר לטעון כי שופט אינו רשאי לאסור על ייצוג בעל דין על ידי עורך דין המעיד מטעם מרשו. עורך דין כזה מצוי לכאורה בניגוד עניינים או ייצוגו כולל חשש לניגוד עניינים.

לא סביר לטעון כי שופט אינו רשאי לאסור על ייצוג בעל דין על ידי עורך דין שערב ללקוחו (למשל ערבות כתנאי לשחרור ממעצר או ערבות כתנאי להענקת סעד זמני בהליכים אזרחיים).[46]

יכולה להיטען הטענה שבהקניית סמכויות בכללים השונים לבית המשפט נוצר הסדר שלילי ולפיו, בכל מקום אחר שבו לא הוקנתה לבית המשפט, במפורש, סמכות, אין הוא מוסמך עוד להחליט. נראה שאין לקבל טענה כזאת. לקביעת קיומו של הסדר שלילי, על הפרשן להסיק ששתיקת המחוקק היא שתיקה מדעת ושאין זו לקונה. מסקנה כזו ניתן להסיק לפי תכלית החוק.[47] יתר על כן, כללי האתיקה אינן יכולים להוות מקור המגביל סמכות בתי המשפט לפי דינים אחרים.

לדעתי יש לפרש את  הדין כמקנה סמכות לבית המשפט ליתן כל החלטה הנוגעת להליך שבפניו או היכולה להשפיע עליו. כאמור, מניעת פעולות הנוגדות את תקנת הציבור או בלתי חוקיות במהלך הדיון, היא בהחלט תכלית התומכת בקיומה של סמכות.

עורך דין המפר את חובותיו האתיות, לא יוכל למלא את תפקידיו במסגרת ההליך המשפטי וחובה על בית המשפט לאסור עליו להפר את החובות.

אין להתעלם גם מסעיף 72(ג) לחוק בתי המשפט. סעיף 72 מסמיך את בית המשפט להוציא מהאולם את המפריע למהלך הדיונים או מתנהג בדרך בלתי ראויה, כמפורט בסעיף. כן מוסמך בית המשפט להטיל עליו סנקציות פליליות. סעיף קטן (ג) מחריג מתחולת סעיף 72 עורך דין עליו חל חוק לשכת עורכי הדין והוא נתון לשיפוט משמעתי. לדעתי אין סעיף 72(ג) אמור לשנות את המסקנה בדבר יכולת בית המשפט לאסור על עורך הדין את הייצוג. סעיף 72 מטיל למעשה סנקציות ואמנם אין מקום להטיל על עורך הדין סנקציות נוספות על אלה שניתן להטיל עליו במסגרת השיפוט המשמעתי. עם זאת, התערבות בית המשפט על ידי איסור על עורך הדין להופיע משמעותה: אי היזקקות לייפוי הכוח שלו מהטעמים שפורטו.

תכלית סעיף 72(ג) לחוק בתי המשפט היא למנוע את המשך ההליכים בבית המשפט מבלי שמי מהצדדים יהיה מיוצג. אין סעיף 72(ג) מונע החלטה שבמסגרתה יתאפשר לבעל הדין (שבא כוחו מתנהג באופן המפריע להליכים ולכן נאסר עליו להמשיך ולייצג), להחליף את בא כוחו. בהליכים פליליים, כאשר ייאסר על סנגור להמשיך ולייצג, יוכל בית המשפט למנות לנאשם סנגור מן הסנגוריה הציבורית (אם הנאשם עצמו לא ימנה סנגור אחר תחת זה שהייצוג נאסר עליו).

סעיף 72 לחוק בתי המשפט מסמיך את בית המשפט להוציא את המפריע מהאולם ולהמשיך ללא נוכחותו בדיון. אין הוא מתייחס לאפשרות שבה יוחלף עורך הדין המפריע באחר.

כאמור לעיל ובפרשת מאהר חנא,[48] השימוש באפשרות לאסור על עורך דין את הייצוג לא ייעשה במקרה של הפרעה חד פעמית. הפרעה חד פעמית יכולה לגרור אחריה סנקציה של חיוב בהוצאות אישיות ובהעברת עניין התנהגות עורך הדין לטיפול המוסדות המשמעתיים של לשכת עורכי הדין. במקרים של הפרעה חוזרת ונשנית אין מניעה לאסור על עורך הדין להמשיך את הייצוג.

כל פרשנות אחרת לסעיף 72(ג) משמעותה שעורך הדין יוכל לשבש את ההליכים מבלי שבית המשפט יוכל למנוע זאת.

פרשנות הדין לפי המשפט העברי

בפרשת מאהר חנא,[49] מבסס בית המשפט העליון את סמכות בתי המשפט על סמכות טבועה.[50]

במשפט העברי ניתנה לבתי הדין הסמכות להחליט בכל הנוגע להתנהלות ההליכים שבפניהם ואין סמכותם מצטמצמת רק להכרעה במחלוקות שבפניהם לגופה.[51]

בתי הדין הרבניים הוסמכו לאסור על עורך דין להופיע בפניהם בגין התנהגותו אשר יש בה משום הפרת כללי האתיקה. ראו תקנה נא לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג:[52]

הפסקת הופעה במשפט

נא.      בית-הדין יכול להפסיק את הופעתו של כל מורשה במשפט, אם הוא רואה שהמורשה מפריע להוציא דין אמת לאמיתו או שאינו מציית להוראת בית-הדין או שאינו מתייחס לבית-הדין בכבוד הראוי.

נוכח האמור בתקנה נא, סמכות בית הדין לאסור על הייצוג היא למעשה בגין הפרת חובת עורך הדין (וגם מורשה שאינו עורך דין כמו טוען רבני), בגין הפרת חובתו לעזור לבית הדין לעשות משפט ובגין אי שמירת כבוד בית הדין.

תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים הותקנו על פי המשפט העברי. זו אף ההנמקה להיותן בנות תוקף למרות שלא פורסמו ברשומות.[53]

ראו גם דברי פרופ' אליאב שוחטמן[54] בדבר סמכות לסלק את המורשה מייצוג בבית הדין בהסתמך על שו"ת הרמב"ם: "כבר נהגו אנחנו וקדמונינו, בראותינו המורשה מתרשל בטענות הדין, לסלק המורשה ולצוות להביא התובע לדון אם בעל דינו". המחבר מסתמך גם על ההלכה הפסוקה שבשולחן ערוך לא.

בהמשך מצטט המחבר מדברי הרב מרדכי אליהו, חבר בית הדין הגדול בירושלים:

כל מינוי של… עורך דין הוא מדין שליחות או מתקנת אחרונים… ותפקידם להקל על בית הדין ועל שולחיהם להרצות הטענות ולהסביר הדברים ולהבהיר ולחקור עידי השני. מורשים כאלה צריכים להיות אמינים על בית הדין ואין בזה סתירה לשולחיהם. ואם רואה בית הדין שהשליח מקלקל למשלח או שהוא מפריע לסדרי בתי הדין, או שהוא מגלה אי אמינות מסויימת, רשאי וחייב בית הדין להפסיק את הופעתו של המורשה, ולא להרשות לו להמשיך ולייצג את המשלח כדי שלא יצא הדין ח"ו מעוות, שבית הדין אינו מאמין ואינו משוה את שני הצדדים כראוי, ושניהם צריכים להיות אמינים או בלתי אמינים בצורה שוה. ועל כן טוב עושה כבוד בית הדין שמצוה על הפסקת שליחותו או על אי החלת התקנה… ואין זה הענשת המורשה אלא הצלת המרשה והעמדת הדין על תילו למען יוכלו הדיינים לשפוט ביושר ובצדק ללא פניות.

בהמשך מדגים המחבר מקרים מהפסיקה בהם נקבע הצורך למנוע מעורך הדין לייצג את מרשו:

• במקרה בו סירב עד להשיב לבית הדין נוכח הנחיית עורך הדין שגם הביע כעסו על עד נוסף שהעיד בפני בית הדין לפי תומו.[55]
• כאשר עורך דין פגע בכבוד בית הדין.[56]
• במקרה שבו עורך דין נקט בטקטיקה של סחבת, טען טענת פסלות לא ראויה של בית הדין והכול תוך כדי התחצפות לבית הדין.[57]
• כאשר עורך דין מנע ממרשתו להעיד והפריע לחקירתה.[58]
• עורך דין שמנע מעד שהוזמן למסור את עדותו.[59]
• פסילת טוענת רבנית שפרסמה פרטים (כולל צילומים) בתקשורת מדיוני בית הדין הרבני (בערעור נקבע כי הפסילה יכולה לפגוע במראית פני הצדק).[60]
• פסילת עורך דין שאיחר זמן רב לדיון, סירב להשיב לשאלות בית הדין והסיר בהפגנתיות את הכיפה מעל ראשו.[61]

נוכח האמור עולה מהחקיקה, מהפסיקה, מהדין ומהמשפט העברי – כי בית המשפט רשאי להיזקק להתנהגות עורכי הדין שבפניו ולהפרת כללי האתיקה. כל זאת במקרים שבהם בית המשפט ו/או ההליך שבפניו, נפגעים כתוצאה מהפרת הכללים על ידי בא כוח אחד הצדדים.

סיכום ומסקנות

התייחסנו לאפשרויות השונות שבהן, במסגרת הליך משפטי, יצטרך בית המשפט להיזקק להפרות או לטענות על הפרות של כללי האתיקה על ידי עורך הדין המייצג את לקוחו. מסקנותינו הן: שכל עוד התנהגותו של עורך הדין מפרה זכות של מישהו הזכאי להגן עליה בבית המשפט, יכול ומוסמך בית המשפט להיזקק להתנהגות עורך הדין על פי פניית הנפגע. אין כל הצדקה להגביל את התערבות בית המשפט דווקא להליך נפרד שיעסוק בתובענת הנפגע, אלא ניתן לעסוק בה גם במסגרת ההליך המשפטי שבמסגרתו ובמסגרת הדיון שבו מפר עורך הדין את חובותיו. כמו כן, בית המשפט יכול לעסוק בהתנהגות בלתי-אתית של עורכי-הדין המופיעים בפניו כאשר התנהגותם מפריעה לניהול ההליך המשפטי, פוגעת בתקינותו ואינה מתיישבת עם חובת עורך הדין כלפי בית המשפט.

נראה כי לא זו בלבד שבית המשפט מוסמך, הוא אף מחויב להתערב במקרים שבהם התנהגות עורך הדין המופיע בפניו גורמת לפגמים בהליכים המשפטיים המתנהלים בפניו, מפריעה לקיום הליכים והתנהלותם, פוגעת בחוקיותם ואף מאפשרת לכך שעורכי דין יעברו עבירות משמעתיות, או יסייעו לעבור כאלה, תוך כדי הדיון המשפטי. בית המשפט צריך להתערב ולמנוע מקרים כאלה, אחרת יסייע בית המשפט להתנהלות בלתי חוקית או התנהגות הנוגדת את תקנת הציבור.

אין מקום לעריכת הפרדה בין התנהגות עורך דין במסגרת כתיבת כתבי טענות (כאשר בית המשפט מוסמך שלא להיזקק לכתבי בי דין המנוסחים בצורה לא ראויה[62]) או על פי כתב אישום (בהליכים פליליים), לבין התנהלות הצדדים ובאי כוחם באולם בית המשפט. ההתנהלות באולם קשורה בעבותות לדיון המשפטי המתנהל באולם והתנהלות בלתי חוקית או בלתי אתית באולם בית המשפט עלולה להכתים בכתמים אלה גם את ההליכים המשפטיים.

על בית המשפט ליצור איזון בין האינטרסים השונים: מצד אחד – הזכות להיות מיוצג והזכות לחופש העיסוק של עורכי הדין, ומצד שני – טוהר ההליכים המשפטיים והתנהלותם התקינה.

[1] ס"ח 178.

[2] ק"ת 1373.

[3] למשל:

Salmond on Jurisprudence 257 (eleventh edition, by Glanville Williams, 1957)

[4] ס"ח 198.

[5] ראו למשל רע"א 4196/02 פיצוי נמרץ בע"מ נ' לשכת עורכי הדין בישראל, (פורסם בנבו, 4.7.2002) (להלן – פרשת פיצוי נמרץ). שם לשכת עורכי הדין טענה להפרת סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין על ידי חברה שאינה חברת עורכי דין ובנוסף, מעסיקה עורכי דין באופן הגורם להם להפר את סעיף 11ב לכללי האתיקה.

[6] ראו למשל ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 462, 463 (1990).

[7] ס"ח 16.

[8] נ"ח התשכ"ח 266.

[9] ס"ח 198.

[10] ראו, למשל, המר' .(מחוזי י-ם) 3857/96 ד"ר דוד וייס נ' שקד (לא פורסם, 6.5.1996) (להלן – פרשת ד"ר דוד וייס), שם הוצא צו מניעה נגד עורכת דין האוסר עליה לייצג נגד לקוחה לשעבר על פי עתירתו לקיום ניגוד עניינים.

[11] ראו בפרק ד להלן.

[12] שם.

[13] ראו כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג עיסקאות בדירות), תשל"ז-1977, ק"ת 1719.

[14] ת.א. (מחוזי ת"א) 2001/01 אפשטיין איילת נ' לב יסמין בע"מ,  (פורסם בתקדין מחוזי, 17.9.2002) (להלן – פרשת אפשטיין איילת).

[15] וזאת בבר"ע (מחוזי י-ם) 4382/02 לביא נ' נידר (פורסם בנבו, 02.01.2003) (להלן – פרשת לביא).

[16] לעיל ה"ש  14.

[17] רע"א 904/03 לביא נ' נידר (פורסם בנבו, 21.05.2003).

[18] בש"א (משפחה י-ם) 51637/08 (תמ"ש  2737/06) ב.א. נ' ב.ש., (פדאור, 12.12.2008).

[19] ראו תק' 473 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ק"ת 2220 וס' 17–18 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ס"ח 43.

[20] ס"ח 118.

[21] לעיל ה"ש 15.

[22] שם.

[23] לעיל ה"ש 10.

[24] ראו בפרק ב למאמרי.

[25] הפרת סעיף 55 לחוק לשכת עורכי הדין וכללי לשכת עורכי הדין (פרסומת), תשס"א-2001, ק"ת 629.

[26] הפרת כלל 3 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית).

[27] לעיל ה"ש 5.

[28] כך למשל בת"פ (שלום ת"א) 8116/03 מדינת ישראל נ' דוד אפל (לא פורסם, 18.9.2006).

[29] ת.א. (מח' ת"א) 2171/03 בנק המזרחי נ' גינת לאה בע"מ (פורסם בנבו, 24.2.2008) (להלן – פרשת גינת לאה).

[30] ע"א 2147/08 גינת לאה בע"מ נ' בנק המזרחי, (פורסם בפדאור, 408-12-08). הציטוט הוא מפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור

[31] לעיל ה"ש 29.

[32] ראו בעניין זה ע"א 6185/00 עו"ד מאהר חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 377–378 (2001).

[33] לעיל ה"ש 32.

[34] ס"ח 302.

[35] לעיל ה"ש 32.

[36] שם.

[37] שם.

[38] נושא זה מוסדר בסעיף 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). ראו לעניין זה ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין, 372–376 (2001). המחבר מבהיר שם את ההתנגשות בין החובות השונות. מקרה זה מדגים את סמכות בית המשפט להיזקק להפרת כללי האתיקה. לפי סעיף 36(ב) לכללים מוסמך בית המשפט להתיר לעורך הדין את הייצוג למרות שהעיד.

[39] ראו רע"א 15/05 בלטר נ' אמיתי יגאלי, (פורסם בנבו, 23.8.2005).

[40] לעיל ה"ש 38.

[41] סעיף 37(ג)(2) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית). ראו בעניין זה גם ת"פ (מח חי') 19713-03-12 מדינת ישראל נ' פיסו (פורסם בנבו, 4.6.2012). כאן קובע בית המשפט את השיקולים הראויים במתן החלטה אם להתיר לבא כוח נאשמת בהליכים פליליים לבוא בדברים עם עדי תביעה שהם אורגנים של הנאשמת. בין היתר קובע בית המשפט כי משהוגשה לבית המשפט בקשה, אין לשכת עורכי הדין יכולה עוד להיזקק לפנייה אליה בעניין.

[42] ק"ת 218.

[43] ק"ת 922.

[44] ק"ת 4.

[45] ראו לעניין זה מ"י (אי') 23842-05-11 מדינת ישראל נ' מימון (פורסם בנבו, 15.5.2011).

[46] האיסור לערוב ללקוח בעניין שבטיפול עורך הדין נקבע בס' 10 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית).

[47] ראו ע"א 189/95 בנק אוצר החייל נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199, 222, 223 (1999) ואסמכתאות הנזכרות שם.

[48] לעיל ה"ש 32.

[49] שם.

[50] לעניין סמכותו הטבועה של בית המשפט ובאלו מקרים ניתן לקבוע את קיומה, ראו רע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 18.4.2011).

[51] ראו למשל: שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יז ס' א-יב, בדבר סמכות בתי הדין להשוות בין בעלי הדין. ראו למשל ס' א: "בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט, טו), איזהו צדק המשפט, זו השוויית שני הבעלי דינים בכל דבר. לא יהא א' מדבר כל צרכו, ואחד אומר (לו): א קצר דברך. ולא יסבירו פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות. ואם היה אחד מהם מלובש בבגדים יקרים והשני מלובש בבגדים בזויים, אומרים למכובד: או הלבישהו כמותך, או לבוש כמוהו…"

[52] פורסמו בפדאור.

[53] (כידוע, לפי סעיף 17 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], התשי"ד, נ"ח 2, תחילת תוקפן של תקנות בנות פועל תחיקתי היא עם פרסומן ברשומות). ראו לעניין זה בג"ץ 150/59 ועד העדה ספרדית בירושלים נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פ"ד טו 106, 113, (1991).

[54] א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל, (תשע"א, כרך א), 188–193.

[55] ערעור 1/153/13 (לא פורסם).

[56] ערעור 1-13-002793529 גרייף נ' גרייף. פורסם באתר בתי הדין הרבניים.

[57] פורסם בשו"ת שמע שלמה (עמאר), ח"ד, אה"ע, סי' י.

[58] ערעור תשמ"ד/174 (לא פורסם).

[59] תיק ת"א תשמ"ה/15453 (לא פורסם).

[60] ערעור 7178-21-1 (תשס"ה) פורסם באתר בתי הדין הרבניים.

[61] ערעור 30387-64-1 (תשס"ז) שורת הדין יד (תשס"ח), עמ' תכד.

[62] על"ע 1341/08 הוועד המחוזי נ' שמחה ניר (פורסם בפדאור, 25.10.2010), בעמ' 4: "ה. לאחר העיון החלטנו שלא להיעתר לשני הערעורים. תחילה יש לומר מלים אחדות בדבר טענתו שובת הלב של בא כוח המשיב למחיקת הערעור בשל תוכנו. אכן, סגנונו של המערער (בהודעת הערעור ובמיוחד בכתב הערעור שהוגש לבית הדין הארצי) אינו בוטה בלבד, הוא מביש ומבזה את כותבו ואת מקבליו. רק מתוך כבוד הבריות לא אלאה בדוגמאות לאישוש הדברים, לטעמי, ניתן היה להבין את בית הדין הארצי אילו היה מחפש דרך שלא להידרש לערעור במתכונתו זו. ואולם, משמחל בית הדין הארצי על כבודו, ומשנשמע הערעור בפניו, ונוכח קיומו של ערעור הוועד המחוזי כאן, החלטנו – אולי לפנים משורת הדין – להידרש גם לערעור המערער שבפנינו."

פרקליטות המדינה היא הגוף שתפקידו לייצג את המדינה בהליכים משפטיים, לנקוט בהליכים פליליים מטעמה ולייצג את המדינה בהליכים אזרחיים. בראש הפרקליטות עומד פרקליט המדינה, וכולם כפופים ליועץ המשפטי לממשלה, העומד בראש המערכת והפרקליטים פועלים מטעמו.

לאחרונה, ביום 7.8.2013, הניח פרקליט המדינה בפני פרקליטי הפרקליטות "קוד אתי לפרקליטי המדינה". לפי הצהרת כותבי הקוד (הכותבים הם מתוך הפרקליטות או מטעמה), הקוד לא נועד לקבוע כללי התנהגות שהפרתם תגרור עונש. מטרת הקוד היא: חינוכית הצהרתית. מחברי הקוד ביקשו להעמיד מסמך יסוד המפרט את זהות הפרקליטות ואת ערכיה.

אינני מפקפק במניעיהם של מחברי הקוד האתי. נראה לי שהוא משקף את רוח עבודת הפרקליטות ומאפיין את עבודת הפרקליטים.

בהמשך אפרט את דעתי בכל הקשור לשיקולים העיקריים לניסוח הקוד.

הבסיס לכתיבת הקוד – רקע היסטורי ושיקולים נוספים

ב-1975 נתמנה אהרן ברק (לימים נשיא בית המשפט העליון) ליועץ המשפטי לממשלה. אז נפתח דף חדש בתולדות מערכת התביעה בישראל. חשדות שהועלו בדבר מעשי שחיתות של אישי ציבור בכירים ביותר, הובילו לחקירות ולנקיטת הליכים פליליים נגדם.

כך ננקטו הליכים פליליים נגד אשר ידלין (המיועד לנגיד בנק ישראל), נפתחה חקירה פלילית נגד אברהם עופר (שר השיכון דאז), הוחלט לנקוט בהליכים פליליים נגד לאה רבין (אשת ראש הממשלה דאז) בגין החזקת חשבון דולרים בחו"ל, הליכים שקטעו את הקריירה של בעלה יצחק רבין (ראש הממשלה דאז). מגמה זו נמשכה גם בתקופה שלאחר סיום כהונתו של ברק. כך, למשל, ננקטו הליכים פליליים נגד אהרון אבוחצירא (חבר כנסת מטעם המפד"ל) בתקופת כהונתו של יצחק זמיר כיועץ משפטי לממשלה.

תופעת נקיטת ההליכים הפליליים נגד אישי ציבור עוררה רעש גדול בציבור והתקבלה בתחילה כתופעה רצויה של יישום "מבחן בוזגלו", לפיו דין אחד זהה חל על האדם הקטן ועל איש הציבור.

עם השנים, כמהלך נגדי, החלו אישי ציבור ואחרים, לתקוף את מערכת התביעה הפלילית. נטענו נגדה טענות על אופן תפקודה. האשימו את הפרקליטות בשקילת שיקולים פסולים במסגרת נקיטת הליכים פליליים ובתכנון עיתוי ההליכים נגד אישי ציבור. הפרקליטות הואשמה במגמות פסולות למנוע ולסכל את מינוים של אישי ציבור לכהונות שונות.

הביקורת על הפרקליטות התגברה והפכה לאגרסיבית יותר כאשר תיקים פליליים נגד אישי ציבור הסתיימו בזיכוים. הזיכויים, ולעתים אף גניזתן של תלונות ושל חקירות פליליות, שימשו את המבקרים כראיה לטענותיהם. מהמחצית השנייה של שנות התשעים של המאה הקודמת ועד לתחילתן של שנות האלפיים, הצטברה כמות לא מעטה של זיכויים: זיכויו של שמחה דיניץ מעבירות של דיווח על הוצאות פרטיות כהוצאות במילוי תפקידו כיו"ר הסוכנות (1995), זיכויו של רפאל איתן, הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר תנועת צומת (1997), זיכויו של פרופ' יעקב נאמן (1997) בכהונתו הראשונה כשר המשפטים, מעבירה של חתימה על תצהיר שאינו אמת (הליך פלילי שהביא להתפטרותו מכהונתו כשר), זיכויו של אביגדור קהלני (2002).

לעניין זה רלוונטית גם הביקורת שנמתחה על פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל (ביקורת שכללה גם התקפות אישיות), בעקבות חוות דעתה, שניתנה במסגרת החלטה בפרשה הידועה כ"פרשת בר און". היא הותקפה על עצם הוצאת החלטה מנומקת הכוללת דברי ביקורת על מעורבים בפרשה והן על תוכנה של ההחלטה. בחוות הדעת נכללו דברי ביקורת על עו"ד דרור חוטר-ישי, ראש לשכת עורכי הדין דאז (בתגובה, עוה"ד חוטר-ישי הגיש נגדה תביעה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע. התביעה נמחקה על הסף בקביעה שפרקליט פועל כגוף מעין שיפוטי כאשר הוא נותן החלטה שבה הוא מפרט ומנמק האם לנקוט בהליכים פליליים או לגנזם).

כתוצאה מכך, נאלצה הפרקליטות להתמודד עם התקפות בוטות עליה ועל תפקודה.

בזמננו, יש המשתמשים בשירותיו של מומחה ליחסי ציבור כדי לשפר תדמית בעיני הציבור. הפרקליטות אינה נוהגת כך, אם כי יש לה מחלקת דוברות ענפה. הקוד האתי, שכתיבתו החלה סמוך לאחר גל הזיכויים הנ"ל ומבול ההתקפות על הפרקליטות שבאו בעקבותיו – כוון לתת מענה לביקורת. מחברי הקוד ביקשו להציג בפני הציבור את מניעיה של הפרקליטות בפעולותיה כגוף המייצג את המדינה במרבית כתבי האישום הפליליים במדינה.

הקוד האתי נשלח על ידי פרקליט המדינה, משה לדור, בצירוף מכתבו הפונה אל כלל הפרקליטים. הוא מציין שכתיבת הקוד החלה ב-2003, בסמוך לאחר גל הזיכויים הנ"ל והסתיים כעשר שנים לאחר מכן.

על פי מכתבו של פרקליט המדינה, כתיבת הקוד לא נמשכה ברציפות ובאינטנסיביות לאורך כל התקופה הנ"ל (מתחילת כתיבתו ועד לסיומה). בתהליך כתיבת הקוד נסתמנו עליות ומורדות.

בתחילת 2004 החל מני מזוז את כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה. בתחילת כהונתו הוא החליט לגנוז את תיקי החקירה הפלילית נגד אריאל שרון. בשל כך (בין היתר) התעוררה תקווה שמזוז ינקוט במדיניות שונה מהקודמת, מדיניות מרוסנת יותר, בכל הנוגע לתלונות פליליות נגד אישי ציבור. נראה שכתוצאה מתקווה זו – שככו ההתקפות על הפרקליטות וחלה גם רגיעה בכתיבת הקוד.

אך במציאות התגלגלו הדברים אחרת; בהמשך כהונתו של מזוז נבדקו תלונות פליליות נגד אישי ציבור וננקטו נגדם הליכים פליליים. כך נגד עמרי שרון, נגד משה קצב (נשיא המדינה דאז) ונגד ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט. כמו כן ננקטו הליכים פליליים נגד חיים רמון, בגין עבירה של מעשה מגונה, וכן נגד שר האוצר אברהם הירשזון.

עתה החל גל נוסף של ביקורת על התנהלות הפרקליטות, על העומדים בראשה ועל הפרקליטים שייצגו את המדינה, או שטיפלו מטעמה בהליכים הפליליים נגד אישי ציבור. הביקורת הייתה אגרסיבית ובאה בעיקר מטעם חשודים, נאשמים, באי-כוחם, יחצ"נים מטעמם ואישי ציבור אחרים. הביקורת כללה טיעונים שונים: כוונות לקבוע בדרך לא דמוקרטית כהונות ציבוריות רמות (עד כדי ראשות הממשלה), הדלפות מכוונות לתקשורת, התנהלות לא ראויה של פרקליטים במהלך חקירות ובניהול הליכים פליליים בבית המשפט. כך קרה שאפילו שר המשפטים דאז, פרופ' דניאל פרידמן, שאמורה להיות לו תוכנית ומדיניות (אג'נדה) למלחמה בשחיתות, תקף את הפרקליטות, שתפקידה לעזור לו בקידום מדיניות זו.

תקלות שונות בעבודת הפרקליטות – תרמו אף הן לביקורת עליה ולהתקפות נגדה באמצעי התקשורת השונים:

כך כשלה הפרקליטות בפרשת חיים רמון, כשלא עמדה במחויבותה להמציא את מלוא חומר החקירה, ולא העמידה לרשותו של רמון הקלטות שהיו רלוונטיות להגנתו בתיק הפלילי.

דבר דומה קרה בע"פ 4765/98 נידאל אבו סעדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (1) 832.  פרקליטה ייצגה את המדינה בתיק רצח. היא טענה שבראיות החסויות (שלא הועמדו לרשות הנאשם) אין דבר היכול לסייע להגנה. לאחר שהנאשם הורשע ברצח, פרקליט מפרקליטות המדינה סבר כי יש בראיות החסויות דבר היכול לסייע להגנה וחשף אותן בדיון בערעור בבית המשפט העליון. הנאשם זוכה.

בית המשפט, בפסק הדין המרשיע שנתן נגד הנשיא לשעבר משה קצב, מתח ביקורת על גורמים שונים, וביניהם גם על בכירי הפרקליטות והיועמ"ש מני מזוז, בכל הנוגע לפרסומים ולשפיטת הנשיא קצב באמצעי התקשורת.

כשהפרקליטים מעליבים שופטים…

פרשה נוספת שהטילה צל קודר על התפקוד המקצועי של הפרקליטות, בפרט מול מערכת בתי המשפט והציבור הרחב, נחשפה עם פרסום תמלילי הקלטות של סדנה שהעביר עו"ד אורי קורב, התובע בפרשות אולמרט, במכללת "שערי משפט" בהוד השרון. שם כינה עו"ד קורב את השופטים "חמורים", וציין כי לעתים "שופטים נפרדים מהשכל הישר" באולם בית המשפט. נגד עוה"ד קורב התנהל הליך משמעתי בנציבות שירות המדינה, ולאחר חופשה קצרה החזיר פרקליט המדינה לדור את קורב לצוות התביעה במשפטו של ראש הממשלה אולמרט.

עוה"ד קורב חתם על הסדר טיעון במסגרת ההליך המשמעתי שהתנהל נגדו בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, במסגרתו הטיל עליו הרכב הדיינים נזיפה חמורה, הפקעת משכורת אחת, שתנוכה ב-10 תשלומים שווים ורצופים והורדה בדרגה לשנה. הרכב הדיינים קבע כי ההתבטאות של עוה"ד קורב "חרגה מגבולותיה המותרים של אווירת צחוק…במיוחד לנוכח תוכנה וחיצי פגיעתה, של מי שמופיע בתדירות יומית בפני אותה מערכת שיפוטית".

פרשה נוספת שהתנהלה בשנים האחרונות היא ההתנצלות של פרקליט המדינה משה לדור בפני ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בעקבות תביעת דיבה שהגיש נגדו אולמרט. לאחר ההתנצלות, מחק אולמרט את תביעתו. במכתב ההתנצלות הודה הפרקליט לדור שאמר דברים לא מדויקים בראיון לעיתון "הארץ", שבו כינה את ההלוואה שקיבל אולמרט מיוסף (ג'ו) אלמליח "סיפור שערורייתי בצורה בלתי רגילה". בהתנצלותו הבהיר פרקליט שלא היה ער לעובדה שאולמרט דיווח למבקר המדינה על החזרת ההלוואה.

כזכור, אולמרט דרש מלדור להתנצל לפני שיתבע דיבתו. לדור סירב, ואולמרט מימש את איומו והגיש תביעה בסך 150 אלף שקל בטענה כי זכויותיו נפגעו, וכי לדור הוציא את דיבתו רעה. שכן, גם כי דבריו של לדור, לפיהם "עד היום ההלוואה הזו לא הוחזרה", אינם נכונים – לדבריו גם הפרקליטות עצמה הודתה במכתב התשובה להתראת אולמרט בהגשת תביעה, שההלוואה הוחזרה. הפרקליטות ביקשה מבית המשפט להעניק לפרקליט לדור חסינות מפני התביעה, בנימוק כי הדברים שאמר היו במסגרת תפקידו. אך השופטת ריבה ניב חשבה אחרת ובהחלטה נוקבת דחתה את הבקשה של הפרקליטות. הפרקליטות ערערה על ההחלטה של השופטת ניב, אבל בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה.

ניתן לומר כי היו אלה תקלות במקרים בודדים ובמרביתם הוכח או נקבע כי מדובר ברשלנות בלבד ולא בפעילות המתכוונת לשבש את הליכי בית המשפט. נקבע כי התקלות לא נבעו משיקולים פסולים או ממניעים כאלה.

במסגרת גלי הביקורת על הפרקליטות הועלתה הצעה, הקורמת בימים אלה עור וגידים, להקים גוף שיבקר את פעולות הפרקליטות ושיבדוק את התלונות נגדה ונגד פרקליטים. הצעה זו זכתה להתנגדות תקיפה מצד הפרקליטות.

על רקע גלי ההתקפות המחודשות – חודשה ביתר שאת כתיבת הקוד האתי.

פנייה כלפי חוץ

מסקנתי היא אפוא כי הקוד נועד בעיקר כדי להילחם בהתקפות על הפרקליטות, לפעול לשיפור תדמית הפרקליטות בציבור ולהגברת אמון הציבור בה. דעתי זו מתחזקת נוכח משלוח הקוד לעיתונות מיד עם הוצאתו לאור. נראה שהקוד פונה יותר כלפי חוץ, לציבור הרחב ופחות כלפי פנים, אל הפרקליטים עצמם.

קשה לקבל את הסברו של פרקליט המדינה, במכתבו הנלווה אל הדו"ח, כי הסיבה העיקרית ליוזמה המחודשת להשלמת הקוד היא: "ריבויים של פרקליטים צעירים שטרם 'ספגו' את אתוס הפרקליט ורוחה של הפרקליטות". חלק נכבד מהפרקליטים בפרקליטות החלו את דרכם שם עוד כמתמחים. רובם של עורכי הדין המשתלבים בעבודת הפרקליטות הם כאלה אשר מראש השקפת עולמם מתיישבת עם השקפת העולם של הפרקליטות. אינטרס הציבור הוא בראש מעייניהם. הם בוחרים להשתלב בעבודת הפרקליטות, ולא במגזר הפרטי כי מלכתחילה הם רואים בעבודתם – שליחות  ציבורית חשובה. רבים מהם הם אידיאליסטים.

נוכחתי בערכים שאומצו על ידי הפרקליטים, במשך שנות כהונתי הרבות בוועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין (קודם כרכז הקבילה המשמעתית ואחר כך כפרקליט ועדת האתיקה) כאשר עבדתי בקשר הדוק ורצוף עם פרקליטים מהפרקליטות. בעיקר במקרים של עורכי דין שהסתבכו בעבירות פליליות. הפרקליטות טיפלה בצד הפלילי של העבירות ולשכת עורכי הדין – בהיבט המשמעתי שלהן. ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה – תפקידים חשובים גם במערכת המשמעתית של לשכת עורכי הדין.

מכאן, ספק רב בעיניי אם קיימת בעיה של "היעדר ספיגה של האתוס של הפרקליטות" על ידי הפרקליטים הצעירים. לכן, עילה זו להשלמת הקוד – יש לה חשיבות משנית בלבד, לדעתי.

לי נראה שכתיבת הקוד נועדה בעיקר כדי להראות לציבור הרחב כי הפרקליטות ממלאת את תפקידה הציבורי החשוב על פי עקרונות ראויים, ואם היו תקלות בעבודתה בעבר, הן היו חריגות ואין הן מאפיינות את כלל התנהגותה של הפרקליטות.

אך האם מדובר בקוד אתי במובנו הרגיל? כפי שנכתב בקוד עצמו וכן במכתבו המלווה של פרקליט המדינה, אין המדובר בקוד אתי רגיל.

בדרך כלל, גופים מנסחים לעצמם קוד אתי, כשעדיין אין להם נורמות אתיות כתובות. כך למשל: "קוד אתי לייצוג נוער בפלילים" שהוצא על ידי הסניגוריה הציבורית במשרד המשפטים בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב (פורסם באתר אוניברסיטת תל אביב). קוד זה נכתב, בין היתר, על סמך ההנחה כי: "בכללי האתיקה המקצועיים של עורכי הדין בישראל אין פתרון לרוב הסוגיות שהועלו כאן (בקוד האתי לייצוג נוער בפלילים – ע' ו'), ואף אין ניסיון להתמודד עמן".

רק בחלק קטן מהקוד לפרקליטי המדינה – נקבעות נורמות חדשות שטרם נכללו בחיקוקים שונים. מרביתם של ערכי היסוד ושל הנורמות המפורטים בקוד האתי, היו קיימים וחלו על הפרקליטות עוד בטרם הוצאתו של הקוד, בהתאם לדינים הקיימים.

מהותו של הקוד

הפרקליטים להם מיועד הקוד הם עורכי דין וכן עובדי מדינה. לכן צוין בסעיפים 28 ו-29 לקוד כי הוא אינו מוציא את תחולת הכללים החלים על כל עובד מדינה וכן את כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין.

ערכי היסוד המפורטים בקוד ובכלליו – מרביתם חלים על הפרקליטים ממילא מכוחו של הפרק "אתיקה מקצועית ושיפוט משמעתי" בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן – חוק לשכת עורכי הדין) ובכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן – כללי האתיקה).

הערך הראשון בין ערכי היסוד שבקוד הוא "נאמנות". הקוד מצהיר על חובת הנאמנות של הפרקליט למדינה, לחוקיה ולערכיה, לשלטון החוק ולהגנה על אינטרס הציבור, לזכויות האזרח ולכבוד האדם. פרקליט הינו עורך דין אשר יש לו לקוח אחד בלבד: מדינת ישראל. החובות הגלומות בערך "נאמנות" הינן חובות הזהות לאלה של כל עורך דין החייב לייצג את לקוחו בנאמנות. חובה זו מוטלת על עורך הדין מכוחם של: (א) סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין ו-(ב) סעיף 2 לכללי האתיקה.

אף הפסיקה מטילה דרישות דומות על עורכי הדין ככלל. כך ראינו בעל"ע 2579/90 הוועד המחוזי נ' פלוני, פ"ד מח(4) 729, 734. שם דובר על הרמה המוסרית הגבוהה הנדרשת מעורך דין ועל כך שהציבור מצפה מעורכי הדין שיהיו ישרים ושיזכו לאמון רב של הציבור בהם. ציפיות הציבור מעורך הדין חלות מקל וחומר גם על פרקליט בפרקליטות (שאף הוא עורך דין וחבר לשכת עורכי הדין).

"אחריות" הוא ערך נוסף המופיע בקוד. הקוד מחייב את הפרקליט להיות שותף באופן אישי ובעל אחריות ומחויבות לנושאים שבהם הוא מטפל. בערך "אחריות" מצאתי סתירה מסוימת לחובת הנאמנות של הפרקליט המוזכרת בפרק הכללים שבקוד. שכן, בכללים – הפרקליט צריך להימנע מהבעת דעה אישית בעניין שבו הוא מייצג את המדינה, שולחתו. כמו כן, קשה להבין מהקוד כיצד באה לידי ביטוי השותפות האישית של עורך הדין בעניין שבו הוא מטפל. טוב היה עושה מנסח הקוד אם היה ממלא בתוכן את הדרישה ל- חובת השותפות האישית של הפרקליט.

ערכים נוספים בקוד עוסקים ב-אמינות עורך הדין וב-יושרו. אף אלו באים לידי ביטוי בחוק לשכת עורכי הדין, בכללי האתיקה ובפסיקה המשמעתית. בעל"ע 1747/91 ועד מחוז הדרום נ' יוסף שמואל, פ"ד מו(4) 297, 402, חוזר בית המשפט על ערך יסוד של מקצוע עריכת הדין לפיו, אמון מלא בעורכי דין, הן של הציבור בכלל והן של ציבור הלקוחות בפרט – הוא נשמת אפו של מקצוע עריכת הדין.

לנושא אמינותו של עורך הדין בפני בית המשפט, חשוב להזכיר גם את סעיף 34 לכללי האתיקה, האוסר על עורך דין לטעון בבית המשפט טענה עובדתית או משפטית, כאשר ידוע לו שאין בה אמת. בעל"ע 2579/90 הוועד המחוזי נ' פלוני, פ"ד מח(4) 729 שהוזכר לעיל, נדונה השאלה: מתי עבירה שעבר עורך דין תהיה עבירה שיש בה משום קלון. פסק הדין מדגיש את החשיבות הרבה של יושרו של עורך הדין ושל ציפיות הציבור ממנו. יושר והגינות בבית המשפט מתבססים על חובת עורך הדין לעזור לבית המשפט. עורך דין הוא "קצין בית המשפט" (Officer of the Court).

תחת הכללים שבקוד המחייבים את הפרקליט בנאמנות ובניקיון כפיים מופיע גם האיסור להימנע אפילו ממראית עין של ניגוד עניינים. האיסור לפעול בניגוד עניינים מוצא את ביטויו גם בכללי האתיקה ובעיקר בסעיף 14 של כללים אלה. פסיקת בתי המשפט הנוגעת הן לעורכי דין והן לבעלי כהונות ציבוריות – עוסקת רבות בסוגיית ניגוד העניינים.

ערכי היסוד שבקוד של מקצועיות ושל נחישות באים לידי ביטוי גם בחוק לשכת עורכי הדין, בכללי האתיקה ובפסיקה המשמעתית. בעל"ע 18/87 ד"ר אלכסנדר סלומון נ' לשכת עורכי הדין נקבע כי עורך דין עובר עבירת משמעת כאשר הוא מטפל בעניין של לקוח כאשר הוא אינו יכול לתת שירות מקצועי, בגין חוסר ידע או בגין היעדר לימוד מספיק של הסוגיה שבפניו.

מקצועיות ונחישות הן חלק מחובת עורך הדין לשרת את לקוחו במסירות, כאמור בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין ובסעיף 2 לכללי האתיקה.

ערכי היסוד שבקוד, של ענווה וממלכתיות, כלולים בחובות עורך הדין בסעיף 54 סיפא לחוק לשכת עורכי הדין (החובה לעזור לבית המשפט לעשות משפט), סעיפים 2 ו-32 לכללי האתיקה (החובה לשמור על כבוד בית המשפט), סעיפים 23, 33 לכללי האתיקה (חובת השמירה על כבוד הצד שכנגד). הפסיקה המשמעתית רצופה בפסקי דין רבים בגין עבירות על פגיעה בכבודם של אחרים.

בערך "עצמאות שיקול הדעת וכפיפות מקצועית" מתמודד הקוד האתי, בין היתר, עם כשל שאירע בעבר. ב-ת"פ 10106/03 של בית משפט השלום בתל אביב, הורשעה פרקליטה בעבירה של הדלפת חומר חסוי מהחקירה של אריאל שרון. לדעתה, אינטרס הציבור הצדיק את הפרסום. במסגרת ההליכים בבית הדין המשמעתי שהתקיימו בעקבות הרשעת הפרקליטה, היא טענה כי הלקוחות שלה הם אזרחי המדינה, לטובתם היא צריכה לפעול, ולטובתם פורסם המידע החסוי. מענה לכך מופיע כעת בקוד האתי: בערך של "הכפיפות המקצועית" מובהר הבהר היטב כי בייצוג המדינה הפרקליט חייב לפעול על פי הנחיותיהם של בעלי הסמכות לכך. הקוד מבהיר את היעדרה של עצמאות יתר של הפרקליט וכפיפותו לממונים עליו.

הערך "רעות" הוא ערך חשוב ומעניין שלא נכלל עד היום בדין אתי כלשהו החל על עורכי דין. הוא נועד כדי להצהיר על מצב הקיים בפרקליטות ממילא, למעט במקרים חריגים (הפרקליטה שעמדה לדין ב-ת"פ 10106/03 הנ"ל ניסתה להטיל את האחריות על אחרים כאשר נחקרה ההדלפה שהדליפה). ערך הרעות הופגן כאשר ננקטו הליכים משמעתיים בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין נגד פרקליטה בע"פ 4765/98 נידאל אבו סעדה נ' מדינת ישראל, שהזכרתי קודם. בהליכים המשמעתיים ייצגה את הפרקליטה הנאשמת – פרקליטה בכירה מפרקליטות המדינה, וחבריה לפרקליטות בה כיהנה ליוו אותה לדיונים.

לערך "רעות" חשיבות רבה. הוא נועד ללכד את פרקליטי הפרקליטות לעמוד כולם כאיש אחד כנגד המתקפות החוזרות ונשנות עליה או על מי מהפרקליטים. הקוד מבהיר כי אין להותיר את המותקף לעמוד לבד במערכה. הערך אמור ליצור תחושת סולידריות בין הפרקליטים ככלל ובפרט כשהם מותקפים.

הכללים שבקוד מפרטים את ערכי היסוד הנ"ל. אתייחס לכמה מהם:

הכלל של "חובת סודיות ושמירת מידע". כלל זה מוצא את ביטויו בסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, בסעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש] וסעיפים 19–21 לכללי האתיקה. לגבי עובדי מדינה קיימת חובת סודיות גם בתקשי"ר ומכל מקום, כל פרקליט חתום על התחייבות אישית לשמירת סודיות. נראה כי כלל זה בקוד האתי נועד גם כדי להתייחס לתופעות כמו זו הנזכרת ב-ת"פ 10106/03, עניין הפרקליטה שהדליפה מידע מחומר חקירת אריאל שרון. כמו כן כדי להתמודד עם הדלפות מחקירות בעלות עניין ציבורי, כמו נגד אישי ציבור (חקירות המלוות בדרך כלל על ידי פרקליט).

נוכח הקוד האתי, החובק כמעט את כל עבודת הפרקליט, בולט בחסרונו כלל המחייב את הפרקליט ב-התנהגות חברית כלפי חבריו למקצוע, אלה שאינם פרקליטים בפרקליטות. אמנם סעיף 26 לכללי האתיקה מחייב עורך דין ממילא בהתנהגות חברית כלפי חבריו למקצוע, אך משנוסח הקוד תוך הכללת ערכים ונורמות רבים הנמצאים ממילא בכללי האתיקה, בולט היעדר ההתייחסות של פרקליט לחברו למקצוע שאינו פרקליט. ההתייחסות לסוגיה זו בקוד האתי היא חלקית בלבד ובעיקר מתמקדת בחובה לנהוג בעמית למקצוע בנימוס ובכבוד (סעיף 25 לקוד).

עוד צעד לקראת כללים מחייבים

השאלה הנשאלת היא האם ראוי לנסח קוד אתי לפרקליטי המדינה? כאמור בפרק העוסק בבסיס לכתיבת הקוד, שבמאמרי זה, ספק רב אם יש צורך בקוד כלפי פנים, כלפי הפרקליטים בפרקליטות המדינה.

כלפי חוץ, כנראה שהקוד האתי לפרקליטי המדינה לא ישפיע על אלה הנוהגים לתקוף את הפרקליטות ואת הפרקליטים. אישי ציבור חשודים ונאשמים, באי כוחם, עושי דברם, חבריהם ויחצ"נים, ימשיכו בוודאי בהתקפות. כלפי הציבור הרחב יוכל הקוד לשמש כמגן מפני המתקפות. חלק מהציבור (כנראה לא גדול) יושפע מהקוד ובכך יגבר האמון בפרקליטות של חלק נוסף מהציבור.

לדעתי, יש לקוד חשיבות גם בחלקים הקטנים שבו, שאינם מוצאים ביטוי בחוק לשכת עורכי הדין ובכללי האתיקה. כמו הכללים הנוגעים להתבטאות פרקליט בפומבי ובהופעותיו בפני גופים. כמו כן, יש בקוד התייחסות והדגשים הרלוונטיים במיוחד לפרקליטים, בנוגע לכללים הנמצאים גם בחוק לשכת עורכי הדין או בכללי האתיקה.

בכללים העוסקים באמינות, בהגינות ובטוהר המידות – יש התייחסות ספציפית לעבודת הפרקליט וכמי שמייצג את עמדת המדינה.

חשוב לראות בפרסום הקוד גם צעד לקראת קביעת כללים בעלי תוקף מחייב, שיחייבו את הפרקליטים (ולא רק כללים וערכים בעלי תוקף הצהרתי וחינוכי בלבד). הכללים בחוק לשכת עורכי הדין ובכללי האתיקה מתייחסים לכלל עורכי הדין. אין בהם התייחסות ספציפית לפרקליטים.

השוואה לכללי האתיקה בארה"ב

לעניין זה כדאי להשוות את הדין בישראל לדין בארה"ב. בארה"ב הוציא ה- ABA (American Bar Association) כללים לדוגמה להתנהגות מקצועית (Model Rules of Professional Conduct). כללים אלו מאומצים, כולם או חלקם, ככתבם וכלשונם או עם שינויים, על ידי הרשויות המשמעתיות השונות של המדינות השונות בארה"ב. בארה"ב כללי האתיקה – שונים ממדינה למדינה. הכללים לדוגמה להתנהגות מקצועית כוללים גם כללים ספציפיים לפרקליט (Rule 3.8: Special Responsibilities of a Prosecutor).

כלל 1.11 לכללים, לדוגמה – כולל התייחסות למקרים פרטניים של ניגוד עניינים החלים על עובדים ועל מועסקים על ידי הממשל (בהווה או בעבר). אמנם גם על עובדי מדינה ועל עובדי ציבור בישראל חלים כללים ספציפיים הנוגעים לניגוד עניינים (לאו דווקא עורכי דין, ולא לפי חוק לשכת עורכי הדין, או לפי כללי האתיקה) ואולם, בדומה לארה"ב, כדאי במסגרת כללי האתיקה לעורכי הדין, להקצות מקום גם לכללים פרטניים המתייחסים לפרקליטים.

סיכום

נראה כי הקוד האתי לפרקליטי המדינה כולל ערכי יסוד וכללים ראויים המשקפים נורמות מוסריות ומקצועיות גבוהות ביותר. הקוד האתי מכבד את הפרקליטות וכל הקורא אותו צריך להתרשם כי המדובר בפרקליטות בעלת סטנדרטים גבוהים המעמידים את המדינה בין המדינות המתקדמות ביותר בתחום שלטון החוק. ראוי היה שבעקבות הפרקליטות ילכו גם גופים ומוסדות נוספים, כמו למשל משטרת ישראל וינסחו לעצמם קוד אתי דומה.

לפי סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, קובל הינו: ועדת אתיקה מחוזית, ועדת האתיקה הארצית, היועץ משפטי לממשלה ופרקליט המדינה. הסעיף מסמיך אותם להגיש קובלנות משמעתיות נגד עורכי דין בגין עבירות משמעת שעברו לכאורה. כללי סדרי הדין נועדו לקבוע סדרי עבודת קובל בבדיקת תלונה.

אי מענה לפניית הקובל מהווה בדרך כלל ובהיעדר הצדקה כדין, עבירת משמעת. ראו לעניין זה על"ע 2443/04 הוועד המחוזי נ' ישראל בלום, פ"ד נט(5) 433 מעמ' 463 ואילך וכן על"ע 19/86 פלוני נ' ועד מחוז תל–אביב–יפו של לשכת עורכי-הדין' פ"ד מא(3) 324.

הנימוקים לראיית אי המענה כעבירת משמעת הם שניים:

1. זלזול במוסדות הלשכה והתנהגות הפוגעת בכבוד המקצוע ושאיננה הולמת את המקצוע עריכת הדין. אין זה ראוי להתעלם מפניות בכלל ושל המוסד (בו עורך הדין חבר) ושהוסמך להסדיר את הדין המשמעתי, בפרט.
2. המחוקק העניק למוסדות הלשכה ולעורכי הדין, את הפריבילגיה  להסדיר בעצמם את המקצוע, לפקח עליו בעצמם  ובין היתר להסדיר ולנהל עצמאית את השיפוט המשמעתי.

פריבילגיה זו הוענקה ללשכה ולעורכי הדין בגין תפקידם החברתי והציבורי. העוסקים במקצוע כמוהם כבעלי כהונות ציבוריות. כללי האתיקה הינם גם קוד אתי בין עורכי הדין לבין עצמם.

במקביל לפריבילגיה, לא מסר המחוקק בידי המוסדות המשמעתיים סמכויות חקירה מרובות. סמכויותיו הפורמאליות של קובל נכללים כולם בסעיפים 1 – 3 לכללי סדרי הדין.

הסמכויות הנ"ל כוללות אך ורק את הסמכות לדרוש ולקבל את גרסאות הצדדים לתלונה ואת הראיות שבשליטתם.

נוכח האמור, גם לעורך דין – נילון, תפקיד חשוב בבדיקת התלונה.

לפיכך עורך דין שאינו מגיב על תלונה שהוגשה נגדו, משבש את הליכי בדיקת התלונה ואינו מסייע בבדיקתה בניגוד לחובתו.

נוכח האמור, אתייחס לשאלה: האם הימנעות מלהגיב בגין אי קבלת הפנייה כתוצאה מאי דרישתה בדואר על ידי הנילון, מהווה עבירת משמעת. האם בנסיבות הנ"ל יש לנילון הגנה מפני האישום באי מענה ללשכה.

לדעתי, כאשר עורך דין, ביודעין, או אפילו מתוך פזיזות או רשלנות רבתי, אינו דורש את הפנייה בדואר, לא יוכל לטעון להצדקה לאי המענה. לדעתי, על עורך הדין מוטלת חובה לקבל את דברי הדואר הממוענים אליו. דרישה כזו מעורכי הדין הולמת את תכלית הדין המשמעתי ואת תכלית כללי סדרי הדין.

ניתן להקיש לכאן מהחובות שהוטלו על עורך הדין ביחסיו עם בית המשפט. ראו למשל ע"א 597/65, פ"ד כ(3) 114 וע"א 100/67, פ"ד כא(1) 690. נאמר בע"א 597/65 בעמ' 117 מול האותיות ד – ו:

"משקיבל על עליו עורך דין לייצג שולחו בבית המשפט וקבע מען להמצאת כתבי בי דין, התחייב בעצם מעשהו זה לשתף פעולה עם בית המשפט. מחובתו לדאוג לכך שבשעות העבודה הרגילות יהא המשרד פתוח ויימצא בו אדם שיקבל לידיו כתבי בי-דין וידע כיצד לטפל בהם. מי שסוגר או מרשה לפקידו לסגור את המשרד, מפקיר את הלקוח ומסכל את המטרה שלמענה קבע את משרדו כמען להמצאת כתבים. שולחו של עורך דין שנהג כך, אל יבוא בטענה על בית המשפט או על בעל דין שכנגד; אם ניזוק המערער על דחיית תביעתו, אחראי לכך עורך דינו שזילזל בתפקידו, ועל המערער למצוא תרופתו כלפיו."

אני סבור שיש לפרש את הדין באופן שכאשר עורך דין התקבל כחבר ללשכת עורכי הדין, הוא קיבל על עצמו לדאוג לכך שהמען שהמציא למוסדות הלשכה יהיה ערוך לקבל מכתבים ופניות מהלשכה בשעות העבודה הרגילות.

מעבר לכך, כאשר עורך דין, ביודעין או אפילו מתוך זלזול ורשלנות, נמנע מלקבל פניות שנשלחות אליו בדואר, בהימנעותו מלקבלן הוא מתנהג באופן שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין.

לפי פסקי הדין בעל"ע 19/86 ובעל"ע 2443/04, מי שאינו מגיב לפניות הקובל עובר עבירה של התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין. לפיכך, באותם המקרים הורשעו עורכי הדין בעבירות לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עוה"ד.

אני סבור כי התנהגות כמו זו של הנאשם אף פוגעת בכבוד המקצוע ומהווה עבירה גם על סעיף 53 לחוק לשכת עוה"ד. אין ספק שהימנעות מלקבל פניות של לשכת עורכי הדין איננה מתיישבת עם כבוד המקצוע עריכת הדין.

יתר על כן, הלכה היא שאדם או גוף שהוסמכו על פי דין לבדוק תלונות ולהחליט אם לנקוט על פיהן בהליכים (בין אם פליליים ובין אם משמעתיים), הוא גוף מעין שיפוטי והליך הבדיקה הוא הליך מעין שיפוטי. ראו לעניין זה ע"א 6356/99 דרור חטר ישי נ' עדנה ארבל, פ"ד נו(5) 254,  בש"א (ת"א) 169970/08 עו"ד ריבה רוכברג נ' לשכת עורכי הדין בישראל (פורסם בנבו) ו- בש"א (י-ם) 1033/08 לשכת עורכי הדין נ' ירון וינקלר (פורסם בנבו)

לפי סעיף 1 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, הגדרת בית משפט כוללת כל גוף מעין שיפוטי לפי דין. לפיכך, הקובל הינו בית משפט כהגדרתו שם.

נוכח האמור, לדעתי, נילון שנמנע מלקבל את פניות הלשכה או מקבלן ואינו מגיב עליהן עובר עבירות גם על סעיפים 2 ו-32 לכללי האתיקה באי שמירת כבודו של בית המשפט (הקובל) וכן בסעיף 54 סיפא לחוק לשכת עוה"ד באי סיוע לבית המשפט לעשות משפט. על עורך הדין הנילון לסייע לקובל בבדיקת התלונה נגדו ולא לעשות מעשים או לחדול במחדלים המשבשים את תהליך בדיקת התלונה.

מהפסיקה והמאמר הנ"ל עולים המבחנים שלהלן המסייעים לקביעת קיום או אי קיום של יחסי עורך דין לקוח:

1. האם הלקוח פנה לעוה"ד וביקש לייצגו או לטפל עבורו בעניין. האם הלקוח סמך על עוה"ד. האם עוה"ד קיבל  על עצמו את הייצוג או הטיפול. האם עוה"ד נתן שירות ומה היקפו של השירות.
2. האם עוה"ד קיבל ייפוי כוח.
3. האם שולם שכ"ט. לעיתים תשלום שכה"ט מוסווה. לעיתים מתחייב צד לשלם שכר טרחת עוה"ד של הצד השני. מבחן זה לא תמיד חד משמעי אך בעל משקל ומשתלב עם מבחנים אחרים.
4. האם נערכה ישיבת עבודה בין עוה"ד ללקוח.
5. קיום יחסי אמון מיוחדים. מידת האמון היא ביחס ישר לייצוג. הייצוג יוצר אמון. כך למשל אם הלקוח פנה לייעוץ לעו"ד אחר אם לאו.
6. האם זהות הלקוח ידועה לעוה"ד.
7. מה המידע שהלקוח העביר לעוה"ד.
8. משך היחסים.
9. רמת האינטנסיביות ביחסים.
10. תנאי הכרחי: סוג השירות. צריך שהשירות יהיה שירות מקצועי שניתן בד"כ על ידי עו"ד. האם קיים קשר משפטי לטיפול.
11. האם לפי החוק רשאי עוה"ד לקבל את הייצוג. חזקה שעוה"ד פעל במסגרת החוק. למשל עו"ד של קבלן לא ייצג את רוכש הדירה בעריכת החוזה. ראו כללי לשכת עורכי הדין (ייצוג עיסקאות בדירות) תשל"ז-1977. כך למשל במקרה של ניגוד עניינים בין שני לקוחות, יש להתייחס לאחד כמי שאינו לקוחו של עוה"ד ולצאת מההנחה שעוה"ד לא היה מקבל על עצמו לייצג את שניהם מתוך ניגוד עניינים.
12. במקרה של חוסר בהירות בהסכם עם הלקוח, הוא ייחשב כלקוח של עוה"ד וחוסר הבהירות יפורש כנגד עוה"ד עורך ההסכם.

אין הכרח שכל המבחנים יצביעו על מסקנה אחת ומערכת היחסים תפורש על פי המבחנים הנ"ל, תוך מתן משקל ראוי לכל מבחן לפי נסיבות המקרה. כך למשל, ייתכן והתקיימו יחסי עורך דין לקוח גם אם הלקוח  לא שילם שכר טרחה לעורך הדין. ייתכנו מקרים שבם ייקבע קיום יחסי עורך דין – לקוח למרות קיומו של ניגוד עניינים בין הלקוח לבין לקוח אחר של אותו עורך דין באותו עניין.

חשוב להדגיש – יכול שתיקבע אחריות של עורך דין הן בתביעת רשלנות מקצועית והן במסגרת הדין המשמעתי, למרות שהמתלונן או התובע בתביעה אזרחית אינו לקוחו של עורך הדין. לעניין זה הנכם מוזמנים לעיין במאמר המופיע ב"מאמרים" – "חובתו של עורך דין כלפי מי שאיננו לקוחו".

]]> https://weitzman-ethics.com/?feed=rss2&p=246 0 https://weitzman-ethics.com/?p=233 https://weitzman-ethics.com/?p=233#comments Sat, 24 Aug 2013 11:30:46 +0000 http://weitzman-ethics.com/?p=233 להמשיך לקרוא ←]]> מבוא

במאמר זה נתמודד עם השאלה: כיצד ייקבע אם יש בנסיבות העניין, בעבירה שעבר עורך דין או שמיוחסת לו, משום קלון? את מאמרנו זה נבנה על בסיס משפט מבוים שהתקיים באוניברסיטה העברית בירושלים, בפקולטה למשפטים, בשנת תשע"ג, במסגרת לימודי אתיקה מקצועית.

אתייחס במאמר לעקרונות הכלליים המשמשים במתן תשובה לשאלה: מתי יש קלון בנסיבותיה של עבירה שעבר עורך דין? אראה כיצד יושמו העקרונות במשפט המבוים. ההליכים שנקבעו בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן – חוק לשכת עורכי הדין) שהביאו לפתחו של בית הדין המשמעתי במשפט המבוים את סוגיית הקלון שבעבירה הם:

(א) בקשה להשעיה זמנית לפי סעיף 78(ב) לחוק לשכת עורכי הדין;

(ב) בקשה להטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין.

1. שתי הבקשות מתבססות על הרשעה שהנאשמת הורשעה בה בביהמ”ש לתעבורה.
2. סעיף 78(ב) הנ"ל מסמיך את בית הדין המשמעתי, לבקשת קובל, להשעות עורך דין זמנית מלעסוק במקצוע עריכת הדין אם הורשע על ידי בית משפט או בית דין צבאי  בעבירה פלילית. בית הדין מוסמך לעשות כן אם מצא, בנסיבות העניין, שיש בעבירה שבה הורשע עורך הדין משום קלון.
3. סעיף 75 מסמיך את בית הדין המשמעתי לגזור על עורך דין עונש אם הורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בפסק דין סופי ובית הדין המשמעתי מצא שבנסיבות העניין, בעבירות שבהן הורשע עורך הדין יש משום קלון.
4. תכליתה של ההשעיה הזמנית היא לתת סעד זמני על מנת שעורך דין שהורשע, כאמור, לא ימשיך לעסוק במקצוע עד לגזירת העונש המשמעתי עליו.
5. לכן, טוב עשה הקובל שביקש את שני הסעדים, הן השעיה זמנית והן הטלת עונש.
6. עם זאת, לאחר שבית הדין המשמעתי במשפט המבוים דן בדחיפות בבקשה להטלת עונש ולאחר שמרבית השיקולים שיש לשקול בשתי הבקשות הם דומים, הוא לא מצא לנכון לדון בבקשה להשעיה זמנית בנפרד מן הבקשה להטלת עונש.

הרקע והעובדות במשפט המבוים

7. נגד המשיבה במשפט המבוים הוגש כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בירושלים.

1. לאחר דיון בכתב האישום, הורשעה הנאשמת ב:

(א) עבירות של נהיגה בשכרות,

(ב) נהיגה בקלות ראש על פי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961,

(ג) אי ציות להוראות שוטר על פי תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה),

(ד) אי ציות לאור אדום ברמזור על פי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה. הכרעת הדין צורפה אף היא כנספח לבקשה שבפנינו והוגשה לנו כראיה.

1. בית המשפט גזר על המשיבה את העונשים הבאים:

(1) מאסר לתקופה של 6 חודשים וזאת על תנאי למשך שנתיים שלא תעבור בתקופת התנאי עבירה של נהיגה בשכרות או נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים או נהיגה בזמן פסילה;

(2) פסילת רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים וחצי בפועל, בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית;

(3) פסילתה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 חודשים וזאת על תנאי למשך  3 שנים;

(4) תשלום קנס בסך -.2,500 ₪ או 50 ימי מאסר תמורתם.

10. על פסק הדין הפלילי לא הוגש ערעור והוא סופי.

11. על פי הראיות שהיו בפני בית הדין המשמעתי במשפט המבוים, התברר כי העובדות נשוא הרשעת  המשיבה הם:

א.      היא נהגה בכלי רכבה באיטיות בכביש מס' 4. בשעה 04.00 בתאריך העבירה.

ב.      תוך כדי נהיגתה היא שבה וסטתה מפעם לפעם לשול הימני של הכביש וכך לאורך כחצי ק"מ, עד שעוכבה על ידי שוטר.

ג.       היא מסרה לשוטר את רישיונה, לאחר שקודם לכן סירבה לעשות כן למרות דרישותיו.

ד.      מפיה נדף ריח אלכוהול.

ה.     לשאלת השוטר השיבה: "מה זה בקבוק אחד". תוך כדי השיחה עם השוטר היא שתתה בירה מפחית בנפח של מחצית הליטר. זאת לנגד עיני השוטר.

ו.        היא אמרה לשוטר שהיא יודעת כי מותר לה לשתות אלכוהול בשיעור של 50 מ"ג.

ז.       בבית המשפט היא העידה: "פתחתי את הבירה ושתיתי מול השוטר, אין לי מושג למה. לא היה לי מה לעשות"

ח.     הנאשמת סירבה לעבור בדיקה במכשיר הידוע כ"ינשוף" המודד את אחוז האלכוהול בדמו של הנהג החשוד בנהיגה תחת השפעת אלכוהול.

ט.      השוטר לא נענה לבקשת הנאשמת להשיב לה את רישיונה, לפיכך, היא החלה לנהוג ללא הרישיון ללא רשות השוטר כשדלת הרכב פתוחה. היא ברחה מהשוטרים, לא צייתה להוראותיהם לעצור והמשיכה בבריחתה. השוטרים רדפו אחריה עד שהגיעו לרמזור אדום בצומת מורשה. המשיבה המשיכה בנהיגה וחצתה את הצומת באור אדום ואילו השוטרים עצרו.

12. על פי העובדות הנ"ל, היא הורשעה ע”י בית המשפט בעבירות הנזכרות בסעיף 8 לעיל.

מתי נזקק בית הדין המשמעתי של הלשכה לסוגית קביעת הקלון בעבירה שעבר עורך דין או שהיא מיוחסת לו?

13. סוגית קיומו של קלון בעבירה נזכר בחוק לשכת עורכי הדין, במספר מקומות:

א.      בסעיף 16 – במסגרת קביעת כשירותו של עורך דין לכהן כחבר בית דין.

ב.      סעיף 17א1 – כאשר נגד חבר בית דין הוגש כתב אישום בעבירה שיש בה משום קלון, מוסמכת ועדת המינויים (ועדה שהוקמה במסגרת סעיף 18ד לחוק לשכת עורכי הדין ותפקידה למנות את חברי בית הדין וכן את חברי ועדות האתיקה), להשעותו מכהונתו.

ג.       סעיף 75 – בית הדין מוסמך לפי בקשת קובל להטיל עונש על עורך דין שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בעבירה פלילית אשר בנסיבות העניין יש בה משום קלון.

ד.      סעיף 78 – בית הדין מוסמך על פי בקשת קובל להשעות זמנית עורך דין שהוגש נגדו כתב אישום פלילי [סעיף קטן (ג) או הורשע בעבירה פלילית (סעיף קטן (ב)] ובנסיבות העניין בית הדין מצא שיש בעברה משום קלון.

קיים הבדל בניסוח הסעיפים. בעוד שבסעיפים 16 ו-17א1 לחוק לשכת עורכי הדין מתייחס המחוקק לעבירה שיש בה משום קלון, בסעיפים 75 ו-78 לחוק לשכת עורכי הדין, מתייחס המחוקק לעבירה שאת הקלון שבה יש לקבוע לפי נסיבות העניין.

נראה לי שלמרות השוני בניסוח יש לקבוע קיומו של קלון לפי נסיבות העניין גם בהחלטות לפי סעיפים 16 ו-17א1.

הדיון שהתקיים במשפט המבוים

14. נוכח הרשעתה של המשיבה שם בעבירה פלילית, המשפט המבוים התנהל על בסיס בקשה להטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין.

15. עפ”י סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, הוטל על בית הדין לקבוע קודם כול אם בנסיבות העניין, יש בעבירות שבהן הורשעה המשיבה משום קלון. אם ימצא כי יש קלון בעבירות שבהן הורשעה, יהיה עליו להחליט מהו העונש שייגזר עליה.

16. סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין יוצר חזקה חלוטה (Presumption Juris et de Jure) ולפיה, עבירה פלילית שיש בה משום קלון מהווה גם עבירה משמעתית.

17. על פי פרשנות סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, על בית הדין המשמעתי להתבסס לצורך החלטותיו על הקביעות העובדתיות שנקבעו לצורך הרשעת הנאשמת. בית הדין אינו יכול לשמוע ראיות העומדות בסתירה לממצאי בית המשפט, או המתייחסות לנסיבות העבירות, ואשר היו צריכות להיקבע ע”י בית המשפט או שיכולה להיות להן השלכה על הכרעת הדין הפלילית. עם זאת, רשאית הייתה המשיבה להביא ראיות אחרות שיכולות להיות להן השלכה לקביעה אם יש או אין קלון בעבירות בהן הורשעה. ראו לעניין זה על"ע 6/70 פלוני נ' לשכת עורכי הדין, מחוז ירושלים, פ"ד כה (1) 673.

דיון בסוגית הקלון

18. שאלת הקלון שבעבירות מוצאת ביטוי בפסיקה לא מעטה. הקלון שבעבירות רלוונטי לא רק לעורכי דין אלא גם לבעלי כהונות ציבוריות ולעוסקים בעיסוקים שכמוהם ככהונות ציבוריות. הדין קובע כי מי שעבר עבירות שיש בהן משום קלון, צריכה להיות לכך השלכה על כהונתו ועיסוקיו, שכן עבירות שיש בהן משום קלון אינן יכולות להתיישב עם האמון שהציבור רוחש לבעלי כהונות ציבוריות.

19. המושג קלון הוא מושג עמום. ראו בג"צ 251/88 עודה נ' ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, פ"ד מב (4) .837

20. לגבי הקביעה אם יש בעבירה קלון – בפסיקה נאמרו דברים שונים וממנה ניתן למעשה ללמוד שאין הגדרה אחידה למונח קלון. יתר על כן, היקפו של הקלון עבר התפתחות עם השנים. ככל שהמדינה התקדמה והתפתחה, כך הורחב גם היקפו של הקלון. התרחבות הקלון היא פועל יוצא מהעלאת הרמה הנדרשת מהעוסק בעיסוקים שכמוהם ככהונות ציבוריות. התרחבות הקלון אף הושפעה מעלייה בחשיבות ערכים מסוימים שסעיפי החוק היוצרים את העבירות, באים להגן עליהם.

כך למשל מגדיר השופט כהן את הקלון בבג"ץ 436/66 בן אהרון ואח' נ' ראש המועצה המקומית, פרדסיה, פ"ד כא(1) 561:

"הקלון האמור כאן הוא פגם מוסרי (moral turpitude בלע"ז) המעיד על בעליו שאין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים, וממילא אין הוא ראוי לשאת באחריות ציבורית להחלטות ולמעשים אשר ענייני הכלל ושלום הציבור תלויים בהם."

ב-עש"מ 6/77 יהושע מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3)265, השופט כהן קובע כי אין בעבירות משום קלון אם על פי טיבן של עבירות אלה ניתן להמירן בכופר, במקום לנקוט בגינם בהליכים פליליים.

על פי הפסיקה הנ"ל, שהייתה בתוקף באותה תקופה, ספק רב אם היה מקום לקבוע שבעבירות נשוא המשפט המבוים יש משום קלון. לפי אותה פסיקה היה על בית הדין לקבוע, האם , מי שנהג תחת השפעת אלכוהול, הוא גם אדם שאינו ראוי "לבוא בקהל ישרים". האם יש בעבירה כדי ללמד שאין ליתן בו אמון.

21. עם התפתחות הפסיקה התרחבה תחולת הקלון למקרים החורגים מחוסר יושר לעבירות אחרות, גם אם חמורות. כעבירות שיש בהן משום קלון נקבעו גם עבירות אלימות ועבירות אחרות שאינן מעידות על היעדר מהימנות דווקא. למשל על"ע 11744/04 עו"ד פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז ת"א והמרכז (פורסם בנבו). נאמר לגבי פרטי הרשעתו הפלילית של עורך הדין כי הוא הורשע:

"בעבירות של תקיפה חבלנית, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) וגרימת נזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין. הוא נמצא אשם בתקיפת שכנתו (להלן-המתלוננת), על רקע ויכוח שנתגלע ביניהם לאחר שהמערער חסם את חנייתה ברכבו."

בתיק בד"מ ת"א 50/05 ובד"א 97/05 הוועד המחוזי נ' פלונית נקבע קיומו של קלון בעבירה הפלילית שבה הורשעה עורכת דין פלונית, עבירה של גילוי בהפרת חובה לפי סעיף 117(א) לחוק העונשין. הורשעה שם פרקליטה שהדליפה לעיתונות פרטים מחקירה סודית נגד מי שהיה ראש ממשלה.

בתיקי בד"מ ת"א 28/03 ו-118/03 הוועד המחוזי נ' פלוני נקבע קיומו של קלון בעבירה הפלילית בה עורך הדין הורשע, עבירה של הפרת צו בית משפט להפסיק שימוש חורג בדירה למטרת משרד לעריכת דין.

בתיק בד"מ ת"א 64/11 ועדת האתיקה נ' פלוני נקבע קיומו של קלון בעבירות שבהן הורשע פלוני, עבירות של איום על שכן.

בבד"מ 50/11 ועדת האתיקה נ' פלוני, נקבע על ידי בית הדין המשמעתי קיומו של קלון בעבירה שיוחסה לעורך הדין, מסירת מידע חסוי ממחשב שהיה ברשותו כעובד משרד המשפטים, שלא לצורך עבודתו.

בבד"מ ת"א 13/11 ועדת האתיקה נ' פלוני, קבע בית הדין קיומו של קלון בעבירות של פגיעה בפרטיות ושל איומים.

בתי הדין קבעו קיומו של קלון בעבירות של הטרדה מינית. ראו למשל בד"מ ת"א 31/01 הוועד המחוזי נ' פלוני.

בתיק רע"פ 7120/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), נקבע קיומו של קלון בעבירה שבה הורשע פלוני, ראש עירייה בישראל, בעבירה של הפרת אמונים ללא מרמה.

22. פסק דין עקרוני לגבי קיומו של קלון לפי חוק לשכת עורכי הדין הוא על"ע 2579/90 הוועד המחוזי נ' פלוני, פ"ד מה(4) 729. זהו פסק הדין העיקרי הקובע בהרחבה כיצד ייקבע הקלון לפי חוק לשכת עורכי הדין. נקבע בפסק הדין קיומו של קלון בעבירה של ניהול "בנק" פרטי לסחר במטבע חוץ (בעבר, עד להנהגת הליברליזציה במטבע חוץ, היה אסור הסחר בו ללא היתר). עבירה של סחר במטבע חוץ ניתנה להמרה בכופר (במקום הליכים פליליים) ובכך שינה פסק הדין את ההלכה הקודמת בפרשת יהושע מזרחי הנ"ל (צוטט בסעיף 20 לעיל) ולפיה עבירה הניתנת להמרה בכופר אינה יכולה להיות עבירת קלון. כך אף נקבעו עבירות מס שונות כעבירות שיש בהן משום קלון.

השופט ברק (לימים הנשיא) קבע בפסה"ד שבעל"ע 2579/90 את העקרונות שלפיהם על בי”ד לקבוע אם יש בנסיבותיה של העבירה משום קלון. אפרט את העקרונות שנקבעו:

א.      השופט ברק חוזר על ההלכה ולפיה המושג קלון הוא עמום ואין לו הגדרה חד משמעית.

ב.      כמו כן, קביעת הקלון תיעשה על פי תכליתו של החוק המתייחס לעבירות שיש בהן משום קלון. כך, ייתכן שלצורך חוק מסוים לא תיחשב עבירה מסוימת, בנסיבותיה, כעבירה שיש בה משום קלון ולצרכי חוק אחר ולפי תכליתו היא תיחשב לעבירה שיש בה משום קלון.

בבג"ץ 251/88 עודה נ' טלאל (ראש מועצת ג'לג'וליה), פ"ד מב(4) 837 נקבע כי הרשעה בעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי, כאשר התקבלה טענת הנאשם כי הבנק הפר עמו הסכם בהחזרת השיק, אין בה משום קלון ולפיכך אין העבריין המורשע מנוע מלכהן כראש המועצה. לעומת זאת, סביר להניח כי הייתה מתקבלת טענה כי יש בעבירה קלון אילו היא הייתה נטענת נגד עורך דין שהורשע בנסיבות דומות. לציבור הרחב יש אמון רב בשיקים המשוכים על ידי עורך דין. משיכת שיק ללא כיסוי על ידי עורך דין פוגעת קשות באמון הציבור בעורכי הדין בענייני כספים.

ג.       תכלית הדין המשמעתי שנקבע בחוק לשכת עורכי הדין היא לשמור על אמון הציבור בעורכי הדין ולשמור על טוהר המחנה, על רמתו ועל שמו הטוב. לכן, עבירות שעובר עורך דין על החוק אינן מתיישבות עם ציפיות הציבור מעורכי הדין. כל עבירה שתפגע באפשרות בתי המשפט לסמוך על עורכי הדין או על הציבור הרחב ליתן בהם אמון, יכול שיהיה בה קלון. לשון אחר – קביעת הקלון נועדה לשמור על האמון בעוסקים במקצוע עריכת הדין. נאמר בעל"ע 2579/90:

." העובר עבירה בנסיבות שיש עמן קלון עשוי להיפסל מלהצטרף ללשכת עורכי הדין (סעיף 44 לחוק), ואם היה כבר חבר בלשכה עשוי הוא להיענש בעונש משמעתי, כולל השעיה ואף הרחקה לצמיתות מלשכת עורכי הדין (סעיף  75וסעיף 68 לחוק). מטרתן של הוראות אלו אינה מטרה עונשית רגילה. אדם שהורשע בביצוע עבירה פלילית זוכה לעונשו מידי אותו בית-משפט שהרשיע אותו, ובגוזרו את הדין לוקח כבר אותו בית-משפט בחשבון את מערכת הנסיבות הנוגעת לעניין. אין תפקידה של לשכת עורכי הדין להטיל על עו"ד שחטא עונש נוסף בשל היותו באותה עת חבר הלשכה. עמד על כך הנשיא שמגר, בציינו:נ

"הדין המשמעתי, הנערך לפי חוקים שונים בעקבות הרשעה בפלילים, עניינו בהסקת המסקנה, מה ההשלכה, אם בכלל, אשר יש להרשעה על עיסוקו של הנידון ועל תפקודו המקצועי… הדין המשמעתי בעקבות הרשעה בפלילים בא אפוא למנוע סתירה בין הנדרש מאיש המקצוע להלכה לבין התנהגותו למעשה." (ע"א 412/90 [4], בעמ' 427; וראה גם: בג"צ 13/57 [5], בעמ' 861).

המטרה לשמה הוקמה לשכת עורכי הדין היא איגודם של עורכי הדין בישראל ושמירה על רמתו וטוהרו של מקצוע עריכת הדין (סעיף  1לחוק). הסנקציה המשמעתית מטרתה שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש הציבור בכלל, ומערכת המשפט בפרט, לציבור עורכי הדין (ראה:ו על"ע 3/87 [6], בעמ' 336). לפיכך, אחד הפירושים של המונח "קלון" – התואם את סוג העניינים שלפנינו – הוא פירוש הנגזר מתוך אותן תכונות שהן חשובות אצל עורך-דין, על-מנת שנוכל להיות בטוחים שהוא ממלא תפקידו בשירות לקוחותיו ובשירות ביהמ”ש כשורה, ועל-מנת שאמון הציבור והמערכת המשפטית בעוסקים בעריכת-דין לא ייפגע…

.6 נסיבות המעידות על אי-עמידתו של עורך-דין בדרישותיה של החברה מהעוסק במקצוע זה יכולות להיות נסיבות מנסיבות שונות. כך, למשל, עבירה הכרוכה בשיבוש הליכי משפט, כגון ניסיון לבידוי ראיה ושבועת שקר, מעמידה בספק את התאמתו של אדם לעסוק בעריכת-דין (על"ע 3/87 [6] הנ"ל). גם עבירות אחרות המעידות על חוסר אמינותו של עורך הדין, למשל מתן הצהרה כוזבת או עבירות אחרות הקשורות במרמה, יהיה בהן בדרך כלל משום קלון…

אך אין הכרח שנסיבות ביצוע העבירה יקשרו אותה ישירות לאמינותו של עורך הדין בניהול ההליך המשפטי. מהיות עוה"ד חלק מהמערכת המשפטית, ומהיותו עזר כנגד ביהמ”ש במלאכתו השיפוטית (ע"פ 236/88 [9], בעמ' 503), עליו להיות נאמן לחוקי המדינה ולגלות רמה מקצועית ואתית ההולמת את המקצוע וגם את האמון שהלקוח, ביהמ”ש והציבור נותנים בעורכי הדין. על-כן, עבירה על חוקי המדינה, המעידה על זלזול וחוסר כבוד של עורכי הדין כלפי החוק, ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון; עבירה – המעידה על אופי פגום או על היעדר שליטה ביצרו או על תפיסה אתית מעוותת של תפקוד עורכי הדין והחוק בחברה – ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון. עמד על כך פרופ' וולפרם (wolfram) בספרו הנ"ל, בציינו, בעמ' 94:

Many of the offences swept within the definition of moral turpitude undoubtedly strongly suggest that the lawyers involved have deficits in Their power of self control and social attitudes as to raise serious .doubts about their fitness to practice law

במסגרת זו עשויות להשתלב גם עבירות שבוצעו שלא במסגרת מילוי תפקידיו המקצועיים של עוה"ד (על"ע 4/88, 5, 7, 8[8] הנ"ל, בעמ' 481), ואף עבירות שאינן מהחמורות ביותר בספר החוקים. לעתים, אף רשימה ארוכה של עבירות מוחלטות- שאינן דורשות כל יסוד נפשי – עשויה להצביע, בנסיבותיה המיוחדות, על קלון בהתנהגותו של עורכי הדין."

ד.      כפי שעולה מפסק הדין בעל"ע 2579/90, לא כותרת העבירה ולא שמה יקבעו קיומו של קלון, אלא הנסיבות שבהן נעברה עבירה. בין הנסיבות שאותן יש לשקול, גם מידת חומרת העבירה ומידת הפגיעה באינטרס הציבור. ככל שהערך המוגן שנפגע מביצוע העבירה יהיה בעל משקל רב יותר ובעל חשיבות רבה יותר, כך גם תהיה נטיית בתי הדין לקבוע כי בעבירה יש משום קלון.

ה.     עוד עולה מפסק הדין הנ"ל שככל שיש לעבירה השלכה על העיסוק במקצוע עריכת הדין, כך תהיה הנטייה לראות בעבירה כעבירה שיש בה משום קלון. כך נקבע הקלון בבד"מ 50/05 (נזכר בסעיף 21 לעיל). לעבירה של גילוי בהפרת חובה יש השלכה ישירה על אמון הציבור באותה פלונית ובעורכי הדין בכלל, בכל הנוגע לשמירת הסודיות והחיסיון, שהם כידוע מאושיות המקצוע.

כך אף ביתר המקרים שפורטו לעיל. בכל המקרים ניתן לראות בבירור את השלכת העבירות על העיסוק במקצוע עריכת הדין או על כהונתו של המורשע.

ו.        עם השנים, משקל הערכים המוגנים על ידי החוק הקובע את העבירה משתנה. לכן, עבירה שבעבר לא נחשבה לעבירת שיש בה משום קלון, יכולה להיחשב היום כעבירה שיש בה משום קלון עם שינוי משקלם של הערכים המוגנים.

בפסיקה שניתנה במשך השנים בסוגיות הקלון, אין כזו הקובעת כי עבירות של פגיעה באיכות הסביבה יש בהן משום קלון. תחת כותרת זו נמצאות עבירות של עישון במקום ציבורי, שפיכת פסולת שלא כדין במקום ציבורי וכיו"ב עבירות. עם השנים השמירה על איכות הסביבה תפסה מקום חשוב ביותר בחקיקה ובפסיקה. בבד"מ ת"א 121/09 הוועד המחוזי נ' פלוני, התבקשה השעייתו הזמנית של עורך דין שניהל תחנת מעבר לפינוי אשפה. התחנה גרמה למפגעים סביבתיים רבים במשך 3 שנים והמפגעים התגלו בביקורות רבות חוזרות ונשנות. בית הדין המחוזי הסתמך על מדיניות העבר לגבי עבירות כאלה וקבע כי אין קלון בעבירות המיוחסות לעורך הדין.

בערעור לבית הדין הארצי הוא קבע כי בנסיבות העניין יש קלון בעבירות שיוחסו לעורך הדין. אומר על כך בית הדין הארצי בתיק בד"א 38/10:

"במקרה שלפנינו, המשיב מואשם בעבירות בתחום פגיעה באיכות הסביבה. אין מדובר בעבירה חד פעמית ו/או יחידה, אלא, בעבירות ב-11 מקרים המתמשכות לאורך 3 שנים בהיותו מנכ"ל חברה. עצם היותו של המשיב עו”ד, הייתה צריכה להיות למשיב מודעות יתרה לבעייתיות, אשר יכולה להיות מעצם ביצוע עבירות, גם אם הינן בתחום של איכות הסביבה ולא בעבירות של הונאה ו/או מרמה ו/או פגיעה בגוף.

פגיעה בערכים חברתיים הינם גם פגיעה במוסר ובהתנהגות המשיב. יש לבחון את התנהגות המשיב בביצוע העבירות המיוחסות לו לאור השקפות הרווחות בקרב הציבור, וכיצד היה האדם הסביר מן הישוב רואה את חומרת העבירות הנ"ל.

ערכים של פגיעה באיכות הסביבה אינם פחותים מערכים של פגיעה ממשית באדם או בזולת, או פגיעה מבחינת הונאה ומרמה. פגיעה באיכות הסביבה יכולה להיות פגיעה בערכים חשובים לכלל הציבור, במיוחד בתקופה בה המודעות לאיכות הסביבה גדלה פי מונים בשנים האחרונות ותודעת הציבור הינה מתפתחת מידי יום." (הטעויות במקור).

1. 23.  העקרונות הנ"ל הוחלו במשפט המבוים על העבירות שבהן הורשעה המשיבה:

א.      היא הורשעה בעבירות שעל פי טיבן הן עבירות תעבורה.

ב.    בסעיף 77 לחוק לשכת עורכי הדין, הורה המחוקק לבתי המשפט להעביר ללשכת עורכי הדין הרשעות פליליות נגד עורכי דין שנדונו בפניהם. שר המשפטים הוסמך לקבוע בצו הרשעות בגין אלו עבירות לא יהיה צורך להעביר. שר המשפטים הוציא בעניין זה את צו לשכת עורכי הדין (עבירות לגביהן לא יחול סעיף 77 לחוק), תשכ"ח-1967.

ג.       בסעיף 1(3) לצו פטר המחוקק את בתי המשפט מלהעביר פסקי דין מרשיעים עורכי דין במרבית העבירות על תקנות התעבורה:

"(3)    עבירות על תקנות התעבורה, תשכ"א-1961, למעט תקנות 3(ב), 3(ג), 8, 11, 16, 18, 35, 158, 160, 173(ג), 174(ג), 208, 271(ב);"

ד.      אנו רואים אפוא שהמחוקק לא חייב את בית המשפט להעביר פסקי דין מרשיעים עפ”י תקנות 22–23 לתקנות התעבורה. לפיכך, לכאורה, סבר המחוקק ב-1967 כי אין בעבירות על סעיפים אלה משום קלון.

המחוקק הורה להעביר ללשכת עורכי הדין הרשעות על פי פקודת התעבורה הכוללות עבירות של נהיגה בשכרות.

ה.     עם זאת, עורך דין הינו חלק מהמערכת המשפטית במדינה. הוא "קצין ביהמ”ש" בהתאם להוראות סעיף 54 סיפא לחוק לשכת עורכי הדין. הציבור והחברה מצפים מעורכי הדין שיסייעו למשטרת ישראל להשליט את הדין ולפיכך, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו על ידי אי ציות לו ובריחה ממנו, כאשר היא מבוצעת על ידי עורך דין, עומדת בסתירה מוחלטת לתפקידו של עורך הדין ולציפיות הציבור ממנו. לפיכך, קבע בית הדין במשפט המבוים, שבעבירות של אי ציות לשוטר במילוי תפקידו יש בנסיבות העניין קלון.

ו.        אשר לנהיגה ברמזור אדום, הניח בית הדין במשפט המבוים, כי במקרים רבים עבירה כזו כשלעצמה אין בה משום קלון. עם זאת, בנסיבות המקרה כאשר הנהיגה ברמזור אדום השתלבה עם עבירת אי ציות לשוטר ולבריחת המשיבה, מצא בית הדין בנסיבותיו של המקרה קלון גם בעבירה זו.

ז.       אשר לנהיגה בשכרות, מצא בית הדין כי בעבירות בהן הורשעה המשיבה בעניין זה יש קלון. היא הורשעה לאו דווקא על פי מדידת אחוזי האלכוהול בדמה אלא על פי הנסיבות החמורות המפורטות בסעיף 11 לעיל המעידות על סיכון העוברים בדרך, כולל עצמה וכן על ביצוע העבירות ביודעין, בצורה בוטה ובזלזול. בית הדין במשפט המבוים בחר להשאיר ב"צריך עיון" את השאלה האם יש קלון בנהיגה בשכרות הבאה לידי ביטוי אך ורק בחריגה קטנה מהמותר של אחוז האלכוהול בדם.

על פי העקרונות שפורטו בסעיפים 18 – 22 לעיל ובמיוחד בסעיף 22(ו) לעיל, יש חשיבות לערך המוגן ע”י החיקוק היוצר את העבירה. העבירה של נהיגה בשכרות גורמת לסיכון רב לחיי אדם. יש על כן הצדקה לקבוע נורמה ולפיה יש קלון בעבירות של סיכון חיי אדם. לכן, עבירות של סיכון חיי אדם ביודעין תהיינה בדרך כלל עבירות שיש בהן משום קלון.

יצוין, בהחלטת בית הדין המחוזי תל אביב בתיק בד"מ 199/09 הוועד המחוזי נ' פלונית, התקבלה החלטה לראות בנסיבות דומות את העבירות בהן הורשעה הנאשמת כעבירות שבנסיבותיהן יש בהן משום קלון.